הדיון המתנהל מתחילת המלחמה סביב מחיר שחרור החטופות והחטופים הישראלים המוחזקים ברצועת עזה כולל אזכורים מספרות החוכמה היהודית על חשיבות פדיון שבויים. רבים מהאזכורים הללו מתייחסים לתקופה שבה היה העם נתון לחסדיהן של אומות העולם, אולם הגישה הדומיננטית ביהדות היא אחרת, והיא לא מקבלת חלק מספק בשיח.
העם היהודי זכה לעצמאות מדינית בתקופת דוד ושלמה, בתקופת החשמונאים ובעת החדשה. בין לבין הוא חי בגלות, כפוף ומושפל. לאורך ההיסטוריה האנושית, לקיחת אנשים בשבי ומכירתם לעבדות היו דבר נפוץ, ויהודים ניסו מדי פעם לפדות את מי שנפלו בשבי מעמדת הנחיתות שבה היה העם. ערים לפוטנציאל הסחטנות קבעו חז"ל ש"אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם", בכפוף לכמה חריגים.
הניתוח ההלכתי הנפוץ בימים אלה מתאים לעם ללא כוח לוחם, שנתון תחת שלטון זר, אבל שונה בתכלית הייתה הגישה כאשר העם היהודי שאף לשלוט במצבו: אברהם נלחם בארבעת המלכים ששבו את לוט בן אחיו; בני ישראל נלחמו במלך ערד להחזרת שבויים שלקח, ודוד, קודם שהומלך, רדף את העמלקים ששבו את נשותיו ובני משפחתו מהעיר צקלג והיכה אותם בחרב.
מאלף במיוחד הוא סיפור נפילת יונתן החשמונאי בשבי היווני. לאחר נפילת אחיו יהודה ואלעזר החשמונאים הוא לקח את הפיקוד ובשורה של מהלכים מורכבים, צבאית ופוליטית, הביא את העם היהודי לאוטונומיה יחסית. היוונים הסלווקים, שלא הצליחו להביס אותו בקרב, קירבו אותו אליהם ואף שכנעו אותו להילחם עבורם ולכבוש בשבילם את עזה (...). בתמורה הם העניקו לו ולעם שורה של הטבות וכיבודים.
אולם הצלחותיו, שהפכו אותו לשליט בפועל באזור יהודה, היו לצנינים בעיני המושל היווני בפועל, דיודוטוס טריפון, שהחליט לחסל את יונתן ולשם כך הזמין אותו לעכו. טריפון "הרדים" את ערנותו ושכנע אותו שאינו זקוק לליווי של 40 אלף חייליו בטענה ש"אין מריבה בינינו". יונתן הסתפק בליווי צבאי מצומצם ועם הגיעו לעכו נרצחו חייליו והוא נלקח בשבי. טריפון קיווה שבכך יבוא סוף לשאיפות הלאומיות והדתיות של העם היהודי, אולם שמעון, אחי יונתן, לקח את הפיקוד על הצבא והמשיך להילחם ביוונים.
טריפון בחר בלוחמה פסיכולוגית. הוא הוביל את יונתן בשלשלאות כמגן חי וכבן ערובה, וספר מקבים א' מתאר זאת כך: "וטריפון נסע בחיל גדול מעכו להתנפל על ארץ יהודה וינהג את יונתן איתו אסור בנחושתיים... ויהי כשמוע טריפון כי שמו את שמעון לפקיד (מנהיג) תחת יונתן אחיו, וכי גם קרב להלחם אתו, וישלח אליו מלאכים (שליחים) לאמור: 'החזק החזקתי ביונתן אחיך... ועתה בשלחך לי מאת ככר כסף ושני בניו לבני ערובה... השב אשיבנו לך'".
טריפון דרש, אם כן, ערובות כנגד שחרור יונתן. ספר מקבים מלמד מה קורה כשמנהיג מקבל החלטה בשל לחץ ציבורי לשחרור חטופים: "ויצווה שמעון לשלוח לו את הכסף ואת הילדים, אף כי ידע כי בנבלה ידבר. ויעש כן לבל ילונו (כדי שלא יתלוננו) עליו העם לאמור: יונתן נהרג על ידו (בגללו) יען כי לא שלח לו את הכסף ואת הילדים לפדיון נפשו".
עו"ד אריאל עטריההמשך היה צפוי: טריפון קיבל מה שרצה אך לא שחרר את יונתן. מכאן ואילך שמעון העדיף את האינטרס הכללי של העם על פני שחרור אחיו והמשיך להילחם בטריפון בידיעה שהדבר עלול לעלות בחיי יונתן. ואכן, בסופו של דבר טריפון הרג את יונתן. שמעון החשמונאי ראה את חטיפת אחיו ומותו כחלק מהפסיפס הלאומי והמשיך להוביל את הממלכה החשמונאית לעבר העצמאות.
עינינו הרואות, פדיון שבויים נדחה ביהדות מפני שיקולים מלחמתיים. שם האינטרס הפרטי-הלגיטימי מפנה מקום לציבורי-לאומי, כפי שחלק מבני משפחות הנופלים מזכירים לנו בכאב ובגבורה. יש לקוות שההנהגה תלמד לקח מהתנהלותו של שמעון החשמונאי, תפנים את המלצות ועדת שמגר – ולא תיתן ללחץ הציבורי הקורא לשחרור מיידי של השבויים והחטופים תמורת הפסקת המלחמה ושחרור אלפי מחבלים להשפיע על החלטותיה. כשחותרים לניצחון לאומי, בימים ההם בזמן הזה, כדאי ללמוד מטעויות העבר.
- אריאל עטרי הוא עורך דין פלילי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
