"כמו מעלית שבת - אופקית", כך צוטט אתמול (יום ג') ב"ידיעות אחרונות" ראש עיריית תל אביב רון חולדאי ביחס לרכבת הקלה שאמורה להיפתח בעוד שנה, כדי לשכנע את הציבור שתחבורה ציבורית בשבת היא אופציה. חולדאי לא בחר להתמקד בנימוק שנטוע באידיאולוגיה חילונית, אלא הלך על מיתוג פרקטי-הלכתי. מפתיע, אבל חכם. הרי כל אדם דתי מכיר היטב את הטריק של מעלית שבת, וחולדאי התפלפל על הפלפול ובחר לשחק באותו המגרש.
מאבקים אידיאולגיים בלבד, סופם לרוב להיכשל. לעומת זאת – ניסיון לייצר אפשרויות מתוך היכרות עם הצד השני לרוב באמת יוביל לפתרון. חולדאי איננו רב, אבל הוא פוליטיקאי מיומן. והוא מבין שכשיש רצון, ויש שפה משותפת – אולי תימצא גם הדרך. במקום להפוך את הרכבת התחתית לחזית המאבק החילוני, הוא מעדיף לנקוט את שפתו של "הצד השני": לדבר על רכבת שלא בהכרח עוברת בפרהסיה, כי היא מתחת לאדמה, להציע גיוס של נהגים לא יהודים או להציג את הרכבת כמעין מעלית שבת. הטיעונים של חולדאי לא בהכרח עומדים במבחן ההלכה, אבל היעדר הרתיעה שלו מאותת שיש על מה לדבר.
בביקורי בבית הכנסת הגדול בברצלונה נדהמתי לגלות שחלק גדול מהמתפללים הגיעו ברכבת – כיוון שהיא אוטומטית, וללא נהג. מתברר שברחבי העולם יהודים ידעו לנהל את המשא ומתן הזה – כל קהילה בדרכה ומול עצמה.
במשך שנים בחרה מדינת ישראל לא לגעת בסטטוס-קוו, אבל באופן אבסורדי גם הצביון היהודי הוא זה שנפגע. מעולם לא הייתה בישראל כל כך הרבה תחבורה ציבורית בשבת כמו היום
הבעיה המרכזית היא שההלכה התעצבה בדורות ארוכים של גלות, שבהם לא הייתה מדינה ולא הייתה ממלכה. אין באמת מענים הלכתיים מקיפים למצב שבו יש ריבונות יהודית שיש לה חברת חשמל, צבא, תחבורה ציבורית, או צורך לסלול כבישים ולהפעיל בתי חולים. הפתרונות נוצרו אד-הוק, ולרוב מתוך כפייה ומאבק מול רוב חילוני. יצירה של סטטוס קוו הייתה טעות, גם כי מהר מאוד הוא הפך ללא רלוונטי, וגם כי זהו ניסיון נואש להקפיא את המציאות, שנעה קדימה תדיר. לכן, כללי אצבע ציבוריים שדרכם מעצבים מדיניות הם כלי יעיל פי כמה.
במשך שנים רבות בחרה מדינת ישראל לא לגעת בסטטוס-קוו בגלל הלחץ מצד החרדים. הציבור שילם את המחיר הכבד ביותר, אבל באופן אבסורדי גם הצביון היהודי הוא זה שנפגע. מעולם לא הייתה בישראל כל כך הרבה תחבורה ציבורית בשבת כמו היום. זה התרחש בקרב מאסף, ללא דיון ציבורי, בהחלטות מקומיות שנבעו מצורך אמיתי.
אם היו טורחים לפתוח את השיחה ולנסח כלים שדרכם אפשר לקבל החלטות – ייתכן שחילול השבת הציבורי היה מצומצם, אבל במקביל האזרחים החילונים היו זוכים לתחבורה יעילה יותר.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet חולדאי צודק באימוץ השפה הפרקטית. זו שחושבת על הנער שרוצה להגיע לסבתא או לאישה שמבקשת לבוא אל הים, ופחות על המאבק ההרואי (ואולי המוצדק) בכפייה דתית. שפה שמבחינה בין שכונות עם צביון מסורתי או דתי, לכאלה שפחות. שמזהה צרכים ומנסה לתת להם מענה יחד עם החשיבה ההלכתית ולא לעומתה. חכמי התלמוד ידעו לנהל מחלוקות הרואיות, אבל בסוף רוב מוחלט של הסוגיות הם דיוני יום-יום קטנים, שקיבלו פתרונות קטנים של קח ותן. פתרונות אנושיים.
אם רכבת תחתית תיסע בתל אביב בשבת "כמו מעלית שבת – אופקית", נדע שזה רגע של ניצחון ישראלי ויהודי כאחד. שהצלחנו לרגע לנהל שיחה רלוונטית, ספציפית, שחותרת לפתרון משותף ולא להעמקת הבעיה.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
