בזמן שהעולם חגג השבוע את כניסתה של שנת 2025, לפני ימים ספורים צוין תאריך אחר - 20 שנה לאחד מאסונות הטבע הגדולים בהיסטוריה האנושית. הצונאמי שהכה באוקיינוס ההודי ב-26 בדצמבר 2004 גבה את חייהם של יותר מ-280 אלף בני אדם, בהם שמונה ישראלים. כ-20 אלף נוספים הוגדרו נעדרים.
רעידת האדמה שנרשמה יממה לאחר חגיגות חג המולד ב-2004 נחשבת עד היום לרעידת האדמה השלישית בעוצמתה מאז החלו למדוד בסולם ריכטר (9.1), ואחת הקטלניות ביותר בהיסטוריה. היא הייתה כה גדולה ורחבה, ובשל מיקומה באמצע הים, היא לא רק בראה את גלי הצונאמי הקטלניים, אלא אף הורגשה בחלק ממדינות אפריקה ששוכנות לצד האוקיינוס ההודי.
20 שנה אחרי, חזרנו לשניים מהישראלים שהיו שם. אדיר אייד ונבות חורי, שני בני משפחה שחוו את המאורעות ממקומות שונים, מספרים על החוויות הקשות בימים הללו באיי אנדמן שליד הודו, ובתאילנד, שם היו. החל מהקושי ליצור קשר עם המשפחה בארץ כדי להודיע ששרדו, דרך מאות הגופות שראו בדרך להיחלצות ממוקדי האסון, ועד לזיכרונות המלווים גם בימים אלה.
"אני חושב שהרגע שהכי פחדתי בו היה בזמן שראיתי את הסדק שנפער בחוף כשהגיעה רעידת האדמה הראשונה מבין כמה שהיו באותו יום", משחזר אדיר אייד (45) מדימונה, שהיה באי הקטנטן ניל באמצע האוקיינוס ההודי בין הודו לתאילנד ביום ההוא. הוא נסע לשם כדי לציין שנה לפטירת סבו לבדו למספר ימים, הגיע לאי כמה שעות קודם לכן והתמקם על חושה בחוף הים, כ-50 מטרים מקו המים. בבוקר הצונאמי הוא התעורר מוקדם לצפות בזריחה.
"הייתה רעידת אדמה אחת ומיד אחריה עוד אחת, וראיתי איך האדמה מולי נפערת והים מתחיל לרדת ולחזור. בפעם הראשונה שזה קרה, הגל הפיל שני עצים. אני זוכר שאמרתי לעצמי, שאני לא יודע מה בדיוק קורה אבל זה לא חיובי, והפחד התחיל להתגבר. לא רק ממה שקורה מולי, אלא גם מהמחשבות - איך אצא מהאי הזה, שלא היה ממש מרושת בחשמל ובתשתיות".
תוך דקות הוא החליט לשלם לבעל החושה ולרוץ לכיוון המזח, שהיה במרחק של כשלושה קילומטרים משם. "כשהגעתי למזח ראיתי את הים עולה ויורד, ואת סירות הדייגים נטרקות בסלעים. המקומיים פשוט ירדו לים ואספו את המזון שהיה ליד החוף לפני שהים ייקח אותו", הוא נזכר.
"זה פחד אחר, שונה מכל מה שהרגשתי בעבר. פחד מהלא נודע", הוא משתף. "פחדתי, אבל הפחד הכניס בי אדרנלין שעזר לי לשמור על עצמי בחיים. כל הזמן חיפשתי מקום גבוה כי היו הצפות אדירות שנכנסו אפילו 400 מטר פנימה מהחוף אל האי. המקומיים לא היו מוכנים לדבר כזה, הם לא ידעו מה זה. הכול קרס בבת-אחת, אף אחד לא ידע מתי המעבורת הבאה לאי מגיעה, וכשאחת כבר הגיעה היא הייתה עמוסה באנשים מאיים אחרים שגם חיפשו לברוח. אני אפילו שיחדתי שוטר כדי שיבטיח לי שהוא יעלה אותי למעבורת למחרת".
אייד חזר לגסט האוס, וישן בבר על מזרן יוגה. "בכל רגע אתה מרגיש את רעשי המשנה בגוף", הוא נזכר. כשעבר לאי הגדול יותר בשרשרת האיים של אנדמן, האבלוק, הוא לן בביתה של סבתו של בעל גסט האוס שבו ביקר בעבר, יחד עם עוד עשרה מטיילים. היות שכל התקשורת נפלה, הוא לא יכל ליצור קשר עם בני משפחתו בארץ - שבינתיים עודכנו כי ייתכן שנספה בצונאמי.
לא פחות משבוע ימים עבר מרגע הצונאמי ועד שפגש בהאבלוק נציג של משרד החוץ הישראלי, יחד עם עוד כמה עשרות ישראלים שלנו במקומות סמוכים. "פתאום מישהו הגיע ושאל בצעקות, 'יש פה ישראלים?', בהתחלה חשבנו שאלה עיתונאים מהארץ, אבל אז הבנו שאלה נציגים של משרד החוץ, הם באו לבדוק מי בחיים מבין הישראלים. אני זוכר שהחברים הלא ישראלים שלי הביטו על הסיטואציה ואמרו לי שאין על המדינה שלנו. הם ריכזו אותנו וקראו שמות מרשימה, לבסוף נותרנו כעשרה ששמם לא הוקרא, ואני ביניהם. ואז הוא הסביר לנו שהאנשים שהוא לא קרא בשמם נחשבו עד לאותו רגע מתים".
הדבר הבא שאייד זוכר הוא כיצד הנציג הוציא טלפון לווייני וכל אחד מהעשרה התקשר הביתה לעדכן את המשפחה שהוא בחיים. אייד היה אחד לפני אחרון שקיים את השיחה הזו, והוא מתאר אותה כלא פחות מסוריאליסטית. "אני על חוף באחד המקומות היפים בעולם, ואבא שלי עונה, ואני אומר לו, 'אבא זה אדיר', הוא אומר שזה לא יכול להיות, שאמרו לו שהבן שלו מת, ואז הוא ביקש ממני פעמיים להגיד לו מה מספר תעודת הזהות שלי, ורק אז הוא נרגע ונשם לרווחה ואמר, 'אתה חייב לדבר עם אמא, היא שבר כלי'".
אסון הצונאמי: ציון עשר שנים בתאילנד
(רויטרס)
"אני על חוף באחד המקומות היפים בעולם, ואבא שלי עונה, ואני אומר לו, 'אבא זה אדיר', הוא אומר שזה לא יכול להיות, שאמרו לו שהבן שלו מת, ואז הוא מבקש ממני פעמיים להגיד את מספר תעודת הזהות שלי, ורק אז הוא נרגע ואמר, 'אתה חייב לדבר עם אמא, היא שבר כלי'"
רק כשאייד יצא לכיוון האי הראשי של שרשת איי אנדמן, פורט וויל, הוא התחיל להבין את גודל האסון שנחת על היבשת. "גם כשנציג משרד החוץ סיפר לנו פרטים זה לא חלחל, הבנו שזה משהו ענק, אבל לא הבנו כמה. שבועיים אחר כך, כשהגעתי למקום עם אינטרנט והתחלתי לקרוא, הבנתי. עד אז זה הרגיש כמו אסון מקומי. כל החופים מסביב נהרסו, כל המסעדות נעלמו. המקומיים סיפרו שכ-300 דייגים לא חזרו מהים באותו בוקר, אבל זה היה עדיין ברמה המקומית, אין לך את ההבנה של כל האירוע".
"כל מה שראינו עד אותו יום נמחק"
קרוב משפחתו של אייד, נבות חורי (47), אז צוללן, הגיע יחד עם בת זוגו לאי פיפי לבקר את אחיו שהיה מדריך צלילה, לחופשה שהייתה אמורה לסוב סביב העולם הימי הקסום שיש לאי להציע. באותה תקופה הוא ובת זוגו, אשתו היום, התלבטו אם לחזור ארצה או להמשיך בטיול. באופן מקרי לחלוטין הם לא התעוררו לצלילה שתכננו באותו בוקר, מה שאולי הציל אותם מהאסון.
"הגענו לקופיפי כמה ימים לפני חג המולד ואחי סידר לנו מקום לינה שהוא לא על קו החוף אלא יותר על ההר. אני זוכר שאמרתי לו שזה כל כך רחוק מהים, והתבאסתי שהיינו צריכים לשכור אופנוע כדי להגיע למועדון הצלילה. בלילה ההוא הלכנו לישון ולא התעוררנו לצלילת הבוקר, קמנו מאוחר, בסביבות 11:00. ניסיתי להדליק את האור וראיתי שאין חשמל במלון, חשבתי לעצמי שזה מוזר. אחרי שהבנתי שאין גם מים חמים, ירדתי לדלפק הקבלה ושאלתי את בעל המלון מה קרה.
"הוא לא דיבר, אלא נתן לי יד, לקח אותי לקצה ההר והצביע לעבר האופק. אני לא אשכח את מה שראיתי. כל האי היה מכוסה במים, הרוס לחלוטין, הנוף המדהים שראינו עד אותו יום פשוט נמחק, זה היה הלם טוטלי".
למרבה המזל מהר מאוד חורי נפגש עם אחיו שהיה באמצע צלילה כשהצונאמי הכה באי, וכך ניצל. "אחי בדיוק צלל, והוא סיפר שמתחת למים פתאום מחשב הצלילה שלו הראה על עומק מסוים, נגיד חמישה מטר, ואז הראה 30 מטר. הכול התבלבל בגלל הגאות וגל הצונאמי".
את הדרך למזח שבו הייתה נקודת הכינוס הם מספרים כי לא ישכחו לעולם. "ראינו את הטירוף בכל פינה, אנשים ניסו לפלס דרך בין ההרס שהיה בלתי נתפס, מבנים שביקרת בהם יומיים קודם והיית בטוח שהם יציבים, נשטפו ונעלמו. אתה פתאום מבין מה גל של מים יכול לגרום למבנים. זה היה בכל מקום, אפילו מבנים מבטון יצוק הפכו לשבר כלי. ניסינו לפלס את הדרך בין כל השברים והעצים שנפלו, היו גופות בכל מקום, חלקן היו עטופות וחלקן עדיין בתוך השברים. זה היה קשה מאוד לצפייה".
השניים, אגב, נשארו מאז במזרח והשתקעו בהונג קונג, מולדתה של בת זוגו, שם הוא עובד כצלם. "הצונאמי היה נקודת מפנה עבורי בהחלטה להמשיך לטייל באסיה", הוא מספר.
"בשעות הראשונות כולנו היינו מוכי הלם, אבל המקומיים תפקדו בצורה מעוררת הערצה. דאגו, נתנו לנו אוכל ומים. באותו זמן דנו מה עושים, אם נשארים או יורדים לנקודת הכינוס שבה אולי אפשר יהיה לעזוב את האי. לצערי מהר מאוד נודע לנו שזוג חברים משווייץ שהכרנו נפגעו מהצונאמי והבחורה נהרגה. אתה פשוט מבין עד כמה החיים שבריריים. יום אחד דיברנו על צלילה ויום אחרי, היא איננה".
