"בהפגזה בחאן יונס נהרגו 38 פלסטינים, רובם נשים וילדים", בישרה כותרת שגרתית בעיתון. עצמתי את עיניי ויצאתי למסע מדומיין לשנת 2002 בניסיון להתחקות אחר עקבותיו של מי שעשה את הדבר הזה.
נועם נולד ברעננה. ילד מתוק וחכם מאין כמוהו. "כשמו כן הוא", בירכה סבתו אחרי שעלה לתורה בבית הכנסת הרפורמי בעיר. "תמיד נעים הליכות". שלוש שנים לאחר בר המצווה מגיע העימות הראשון של נועם עם הוריו. "לעולם לא אסכים שתעשה משהו שעלול לפגוע בך", אומר לו אביו כשהוא מבקש להוציא רישיון לקטנוע. נועם כועס ומוחה אך ללא הועיל. "אתה יודע", שואלת אימו, "מה יותר נורא מלהיפגע על-ידי מטורף בכביש? להיות זה שהורס למישהו אחר את החיים. אי-אפשר לחיות עם משא כזה כבד של אשמה", אומרת ופורשת לסלון שבו תלויה תמונתם המפורסמת של רבין, ערפאת וקלינטון בטקס החתימה על הסכם השלום בבית הלבן, זכר לימים של תקווה ואופטימיות.
משפחה שהיא מלח הארץ. הדס מתנדבת במעון לנשים מוכות. קובי אימץ באופן לא רשמי ילד שהכיר במקלט חירום של האגודה להגנת הילד. הילד, ממוצא אתיופי, "מכניס צבע הביתה" נוהג להתבדח קובי, אשר מתמסר למאבק נגד "הגזענות הממסדית שאסור להשלים איתה" ומשקיע בו כמות אדירה של זמן ומשאבים.
שנתיים לאחר תקרית האופנוע מגיע נועם לגיל גיוס. הדס לא מפסיקה לבכות, מהתרגשות וגאווה, כשהיא וקובי מלווים אותו לבקו"ם. המשפחה המקסימה, המיוחדת, שחרטה על דגלה את ערכי השוויון והדמוקרטיה והצביעה תמיד לעבודה או למרצ, עושה סלפי אחרון ביחד. נועם הופך מילד לחייל ויוצא לקורס טייס. חצי שנה אח"כ מתחילה ההפיכה המשטרית והוריו של נועם לא מפספסים אף הפגנה. באחת מהן מופל ארצה קובי, נחבל ומדמם. זה לא עוצר אותו. נהפוך הוא. "אין לי ארץ אחרת" הופך לרינגטון של המשפחה. בסופי השבוע, כשנועם בחופשה מהצבא, הם מדברים בעיקר על ההפיכה. "כולנו שבויים של הימין הקיצוני, המשיחי, ואם אנשים כמונו ירימו ידיים אז הלך עלינו", אומר קובי בדאגה. שלושתם הולכים במוצאי שבת להפגנות למרות שלחיילים בשירות סדיר אסור. "יש מצבים שבהם המצפון והאינטגריטי גוברים על החוק והסדר", אומר נועם, כשנשאל על השתתפותו בהפגנות, "ואם נתקפל אז לא תישאר לנו מדינה שפויה ודמוקרטית ששווה להילחם עבורה". הדס וקובי מתמוגגים מנחת מדברי בנם האמיץ.
גם אם אינו מתכוון לזה ובאמת ובתמים משוכנע בטוהר הנשק של צה"ל, הוא אחראי כמעט מדי יום למותם של עוד ועוד זקנים, נשים, גברים, ילדים ותינוקות שכל "חטאם" הוא שהם פלסטינים שנולדו בעזה
בשנה האחרונה הוא על הקו בין הטייסת לעזה. עד כה ביצע למעלה מ-30 גיחות. בלילה, אחרי שהוא לוחץ על כפתור ומשגר פגז היישר לתוך בניין מגורים והורג עשרות פלסטינים, רובם חפים מפשע, הוא מקשיב לבוב דילן, הזמר האהוב על המשפחה. הוא אינו שואל שאלות. הוא אינו מפקפק, מתריס או מתנגד. הוא פשוט עושה מה שאומרים לו. גם אם אינו מתכוון לזה ובאמת ובתמים משוכנע בטוהר הנשק של צה"ל, הוא אחראי כמעט מדי יום למותם של עוד ועוד זקנים, נשים, גברים, ילדים ותינוקות שכל "חטאם" הוא שהם פלסטינים שנולדו בעזה.
הוא ממלא פקודות, חלקן מטורפות ולא אנושיות, אך עושה זאת עטוף בתחושת שליחות לאומית וסומך בעיניים עצומות על הקוד האתי של הצבא בו הוא משרת
נועם איבד לפני כשנה חברת ילדות בטבח הנוראי בנובה ולא מפסיק לחשוב עליה ולהתגעגע אליה. הוא יקיר הציבור הישראלי ונחשב בעיני רוב היהודים לחייל אהוב, אמיץ ומוסרי. הוא ממלא פקודות, חלקן מטורפות ולא אנושיות, אך עושה זאת עטוף בתחושת שליחות לאומית וסומך בעיניים עצומות על הקוד האתי של הצבא בו הוא משרת. הוא הורג עוד ועוד פלסטינים בעזה ומסכן יום-יום את חייו למען מטרות שהוא לא יודע בכלל מה הן.
קובי והדס, הוריו האוהבים ושוחרי השלום, הטוב והצדק, לא עצרו לרגע לשאול "איפה טעינו? כיצד זה הילד שלנו, עם הלב הרחב והנדיב, אשר ידוע באהבת האדם שלו, הפך למישהו שהדם הפלסטיני כל כך זול בעיניו?"
קובי, הדס ונועם, כמו רבים אחרים, הפגינו ברחובות למען הדמוקרטיה הישראלית - אבל מהרגע שהתותחים החלו לרעום הם בחרו להתייצב מאחורי המדיניות האכזרית של החרבת רצועת עזה באופן צייתני ועיוור, שזה ההיפך הגמור מדמוקרטיה.
אולי זה מפני שהם לא רואים בקורבנות של נועם בני אדם עם חלומות ופחדים, בדיוק כמותם.
אולי זה מפני שכמו רוב היהודים בישראל, הם בוחרים שלא לראות תמונות וסרטונים מתוך הגיהינום העזתי ומסרבים להישיר מבט אל עבר פשעי מלחמה ש"טובי בנינו" מבצעים.
ברק הימן הוא יוצר דוקומנטרי ופעיל חברתי, יו"ר הוועד המנהל של עמותת "בדרך להחלמה".
