ב-10 באוקטובר, שלושה ימים אחרי השבת השחורה, התייחס נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מול המצלמות לטבח בעוטף עזה ולתקיפות הישראליות ברצועה, והדגיש שתי נקודות. הראשונה: "בלי פתרון שאלות היסוד הפוליטיות, כאשר העיקרית שבהן היא הקמת מדינה פלסטינית ריבונית שבירתה ירושלים, לא ניתן לפתור את הבעיה בכללותה". השנייה: "הרחבת טווח העימות עלולה להביא לתוצאות קשות".
בעוד נושאות המטוסים האמריקניות מתקבצות במזרח הים התיכון, ונשיא ארה"ב ג'ו ביידן מדבר על הרתעת כוחות נוספים מכניסה ללחימה, רובנו חושבים באופן טבעי על חיזבאללה ופטרוניו האיראנים. אך ישנו עוד גורם שמשולב עמוקות בתהליכים המתרחשים באזור וכבר הוכיח את נכונותו להפעיל כוח צבאי מאסיבי כדי לעמוד על האינטרסים שלו.
הרוסים הגיעו לסוריה ב-2015 ושלחו את חיל האוויר שלהם, בשילוב עם כוחות מיוחדים וקבוצות שכירי חרב, להכריע את המלחמה לטובת בשאר אסד. הם נלחמו כתף אל כתף עם חיילי המשטר, משמרות המהפכה האיראניים, חיזבאללה ומיליציות שיעיות שונות. חיפוש ברשת מעלה תמונות של לוחמי יחידה רוסית מיוחדת עונדים בגאווה פאצ'ים של חיזבאללה על מדיהם. ומדוע לא? הם הסתערו על אותו אויב ודיממו על אותו החול. וישראל? אנחנו האויב. תפיסת ישראל כ"אחר" מוחלט וזדוני, יורשת רוחנית של גרמניה הנאצית, הייתה תמה מרכזית בתעמולה הסובייטית. היא מצאה בית חם במיוחד בקרב אנשי מנגנוני הביטחון של ברה"מ ונמסרה בירושה לרוסים (לעתים קרובות מדובר באותם אנשים ממש).
בשנים האחרונות הובלעה תפיסת עולם זו ולא מצאה את דרכה החוצה. צה"ל אף ביסס קו ישיר למפקדה בלטקייה שבסוריה. אבל כשב-2018 שיגר הצבא הסורי טילי נ"מ בעקבות תקיפה ישראלית, ואלה הפילו בטעות מטוס צבאי רוסי, הלוט הוסר לרגע. "אני רוצה להדגיש", אמר אז נציג משרד ההגנה הרוסי, "מטוסי הקרב הישראליים השתמשו במטוס הרוסי כמגן מפני טילי הנ"מ והמשיכו לתמרן באזור". ברשתות החברתיות ברוסיה נשפכו על ישראל קיתונות של שנאה, ואז הכל חדל, כנראה בהוראה מלמעלה, והפרשה נשכחה (ב-2019 אף סייעה רוסיה בהשבת גופתו של זכריה באומל, שנעדר מאז מלחמת לבנון).
אולם מאז פרוץ המלחמה באוקראינה ב-2022, וביתר שאת בחודשים האחרונים, החל המשטר הרוסי לדבר במונחים אנטישמיים מובהקים ואלה מצאו תהודה של ממש ברשתות החברתיות. כעת, עם פרוץ המלחמה, מוצאת את עצמה רוסיה במצב מורכב. הבסיסים שלה על החוף הסורי - לטקיה וטרטוס - הם בעלי ערך אסטרטגי. בחזון העולם הרב-קוטבי של פוטין, מדינתו מהווה עמוד תווך משמעותי. נוכחות צבאית בנקודות מפתח נועדה לאפשר זאת, אך לשם האפשרות להקים את הנוכחות הזאת, רוסיה קשרה את עצמה באינטרס האיראני באזור. טהרן התגלתה כבעלת ברית מרכזית של הרוסים, ומזל"טים איראניים הפכו לנשק מרכזי במתקפות על העורף האוקראיני.
בוריס דוליןהמתח בגבול הצפון מעלה חשש מפתיחת חזית בין ישראל לחיזבאללה, ואולי אף ישירות מול איראן. אם אכן תיפתח לחימה של ממש בין ישראל לבין הציר השיעי, אין לחזות מראש מה תהיה תגובתה של רוסיה ומה יהיו הפקודות שיועברו לכוחותיה באזור. בהקשר זה, דבריו של פוטין והנוכחות המאסיבית של הצבא האמריקני באזור מקבלים הקשר שונה לחלוטין.
לחימה רוסית אקטיבית נגד ישראל - ואפילו השתתפות פאסיבית כמו שיבוש רשתות ו-GPS – לא נשמעות סבירות, אבל כבר היו דברים מעולם. ב-1970, במסגרת מלחמת ההתשה, ניהל צה"ל במצרים עימות אווירי ישיר נגד מטוסי מיג רוסיים (מבצע רימון 20). במציאות הנוכחית, מקבלי החלטות בישראל ובמקומות אחרים ניצבים בפני שיקולים כבדים בעלי משמעות עצומה. כפי שאמר פוטין: הרחבת טווח העימות עלולה להביא לתוצאות קשות.
- בוריס דולין הוא חוקר במרכז קומפר לחקר האנטישמיות באוניברסיטת חיפה. מחבר הספר "חומת סואץ"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
