כיור המטבח של משפחת ג'אנשווילי בדירת שני החדרים, בקומה השנייה שבבניין הרכבת הישן שברחוב דרך הארבעה בעכו, מונחים עדיין כוס קפה וכפית שהושארו בו ומחכים לשטיפה. כך גם המאפרה, ובה בדלי סיגריות העטורים בקורי עכביש, שלא רוקנה מאז ליל רביעי של 12 במאי 2021. חנה, אמו של מור, עזבה את הדירה ברגע שבו פינו לבית החולים את בנה, שהתבוסס בדמו בכניסה לבניין, לאחר שעבר לינץ' אכזרי באחד מלילות השנאה הלאומנית ששטפו את העיר ושינו באחת את פניה. מאז, הם לא שבו לשם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ביום שישי הבא יציין מור ג'אנשווילי (31) שנתיים ליום שבו נפגע בפרעות שומר החומות, ומאותו לילה, חייו - או מה שנשאר מהם - נעים בין מסע כואב של שיקום, למסלול כואב לא פחות של נסיעה קבועה אל בית המשפט בחיפה, לדיוני משפטם של תשעת הנאשמים במעורבות בלינץ' שנעשה בו. "ביום שישי לא אחגוג את יום ההולדת של מור החדש ששרד את הניסיון לרצוח אותו ויצא לחיים חדשים", הוא אומר השבוע בפנים מיוסרות, "אלא אציין את יום הזיכרון למור שהיה בן 29, ונפשו נרצחה בידיים חשופות ובסלעים ומקלות".
בין דירתו, על צלע הכרמל באחת משכונותיה של חיפה, לבין עכו, העיר שפעם כל כך אהב, מפרידות בסך הכול 27 דקות נסיעה. אבל מבחינת מור, החזרה למקום שבו הכול התרחש, היא משהו שאינו עולה על הדעת. "אני כועס על המחבלים שעשו בי את הלינץ' - אני כועס שהם לא סיימו אז את העבודה ולא דאגו להרוג אותי", הוא אומר ונושך את שפתיו, אולי בניסיון להקהות את הכאב בליבו. "הם השאירו אותי נכה ועם נפש שמתה שם על הכביש, בשעה שכל מה שרציתי הוא שהם יפסיקו לחבוט בי במוטות ברזל וקרשים ולזרוק עליי אבנים. אני מרגיש שעדיף היה למות פעם אחת מאשר למות בכל יום, פעם אחר פעם. אני חווה שוב ושוב את האירוע והוא תמיד כל כך מוחשי. היום, אני חי את המוות. בשנה הראשונה כעסתי יותר וכל הזמן אמרתי לעצמי, למשפחה ולפסיכולוגיות שמלוות אותי, שאני לא אמור להיות פה בכלל - אלא ברשימת חללי שומר החומות. היה לי מאוד קשה לקבל את זה שאני חי, כי מצד אחד השלמתי אז, על הרצפה בלילה, עם המוות, והייתי בטוח שזה נגמר. ואז אתה מוצא את עצמך חי בגוף פגוע - אבל הנפש גמורה. אני עובר טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים ולומד לנסות לקבל את המצב שלי. לא אחת חשבתי לסיים את החיים האלו בפעם אחת ולעצור את הכאב הזה, אבל אני כאן. יש לי משימה ויש לי שליחות שאני חייב למלא".
"אני מפחד מהם, מהשכנים שלי. פתאום אני מגלה שגם בין המחבלים שביקשו לרצוח אותי היו שכנים מהבניינים הסמוכים, שלא ידעו מי אני וגם לא היה אכפת להם, כי כל מה שרצו זה להרוג יהודי עם ידיים חשופות"
מחלפות ראשו כמעט ולא ראו מספריים או מכונת תספורת מזה שנתיים. הוא לא מסוגל גם לגלח מאז את שערות זקנו. "אני לא מסוגל לתת לאף אחד לגעת לי בראש ובטח לא להתקרב עם מספריים ומכונת תספורת. אמא שלי והמטפל מנסים לשכנע אותי להסתפר, אבל זה כל כך קשה לי לראות את מספרי הברזל או מכונת התספורת הרועשת מתקרבים אליי. זה מחזיר אותי למחבלים, שחובטים בי בראש עם הברזלים. זה קורע אותי ואני לא מסוגל לעמוד בזה. אני לא יודע מתי אצליח להסתפר. אני משתוקק לחוות אושר. פעם, לא פחדתי מכלום..."
והיום?
"היום אני פוחד מהחיים, אני לא פוחד מהמוות".
פעם אחת מור כן חזר לשם, כשמצלמות מתעדות את מסעו למקום שבו המון ערבי – ביניהם גם כמה משכניו – כילה בו את זעמו. הוא מצטער על הביקור הזה. "הרגשתי מפורק ומרוקן עד כדי שלא ידעתי איך אצליח לקום ולהמשיך בחיים. אני מפחד מהם, מהשכנים שלי. פתאום אני מגלה שגם בין המחבלים שביקשו לרצוח אותי היו שכנים מהבניינים הסמוכים, שלא ידעו מי אני וגם לא היה אכפת להם, כי כל שרצו זה להרוג יהודי עם ידיים חשופות ועם כל הבא ליד".
זה קרה בלילה השני למהומות בעכו, שפרצו ב-11 במאי 2021. "הלילה הראשון היה של מהומות והרס של עשרות חנויות, גלריות, מלונות וצימרים שבבעלות יהודים בעכו העתיקה ובמרכז העיר", מתאר ג'אנשווילי. "למחרת, העליתי פוסט לפייסבוק שבו תייגתי את ראש העיר וראש הממשלה, שהגיע לבקר בעכו באותו בוקר, וכתבתי שנתניהו צריך להעביר את השליטה בעיר לצבא, כמו שביקשו בלוד, כי המצב לא טוב ומסוכן. ציפיתי שהמשטרה תהיה ערוכה יותר ושתבין שהיו פוגרומים כאן בלילה שעבר".
אבל המשטרה לא הייתה ערוכה. לאחר שסיים משמרת בחברת הביטוח שבה עבד אז, הוא חזר לדירתו שבחיפה והודיע לאמו חנה כי הוא מתכוון להגיע לעכו עם הכלבה שלו, מאחר וחמאס איימו כי יירו לעבר חיפה והוא חושש שרעש הטילים יבהיל אותה. "אמא הייתה עם כאבי גב מאוד חזקים וביקשה שלא אגיע. בסביבות השעה שמונה בערב היא התקשרה וסיפרה שמאחורי הבית עומדים 200 איש וצועקים 'אללה אכבר' ו'איטבח אל-יהוד'. היא נשמעה מאוד מודאגת ומפוחדת, ומיד יצאתי לכיוונה בנסיעה מהירה. על חלונות הרכב שלי היו דגלי ישראל שנותרו מאז יום העצמאות. בכניסה לעכו עצרה אותי ניידת משטרה, שחסמה כניסת מי שאינם תושבי העיר, אבל השוטרים נתנו לי לעבור כשהסברתי להם שאני בדרך לבית אמי. אף אחד לא הזהיר אותי שמסוכן. ראיתי בצד של השיכון ניידות משטרה שחוסמות את המעבר, כדי שיהודים שקיימו צעדת מחאה עם דגלים ושירים לא יגיעו לצד השני של העיר, שבו גרים בעיקר ערבים. בדיוק אבא התקשר אליי ואמר שהיה לינץ' ביהודים בעכו ושאחזור הביתה. אבל ליד תחנת הרכבת עמדו יהודים עם דגלי ישראל והכול היה נראה כל כך שקט ורגוע. המשכתי בנסיעה והגעתי לכיכר לא רחוק
מהבית, התקשרתי לאחי אלרועי, וסיפרתי לו שבעוד דקה אני מגיע לאמא. "פתאום אני מזהה שעומדים רעולי פנים בהמשך הכביש, עם אבנים בידיהם, והם מחכים לי. אני צועק ואומר לאחי 'אלרועי! הולך לקרות פה משהו רע, אלרועי!' ומנסה לחלץ לאחור עם הרכב, אבל אחד מהם כבר הגיע אליי בריצה, וניסה לפתוח את הדלת. אני מסתכל אליו המום, מנסה לזהות אדם מאחורי המסכה ולשאול אותו מה עשיתי לך, מה אתה רוצה ממני? אבל המבט בעיניים שלו היה מבט של רוצח. אני מבין שהוא מנסה להוציא אותי ואני מנסה לנסוע אחורה ואז קדימה, לעבר ההמון שסוגר על הרכב, וכולם קופצים ורוגמים אותי באבנים וסלעים וברזלים. הכביש היה חסום ברהיטים שהם הניחו והייתי לכוד. זגוגיות הרכב התנפצו, והיה רעש אדיר שאני כל הזמן שומע בראש מאז. איבדתי שליטה על הרכב ונכנסתי בחומה סמוכה. מטווח אפס הם הגיעו, עשרות מתוך המאות שהיו שם, וזרקו על הרכב מכל הבא ליד. ראיתי שיש בקבוק תבערה בוער בידי אחד מהם והבנתי שהם הולכים לשרוף אותי חי ופתחתי את הדלת".
מור זע אחורה וקדימה שוב ושוב, ובעודו ממשיך לספר קולו הופך רם יותר, לרגעים נדמה והוא צועק את סיפורו. "הגנתי על הפנים שלי עם שתי ידיי והתחלתי לרוץ. והם רודפים אחריי ומרביצים לי בכל הכוח ומכל כיוון, והכול שחור מסביב והם צורחים בטירוף. אחרי כמה מטרים, אחד מהמחבלים הארורים שם לי רגל ונפלתי על הפרצוף והתגלגלתי על הגב. חטפתי בעיטה בעוצמה אדירה לפנים. חיכיתי לרגע הזה שאאבד את ההכרה והכאב הזה ייעצר".
"בפברואר האחרון לא הייתי מסוגל לחגוג יום הולדת, הרגשתי שזה תאריך של אדם זר. זה רודף אותי יום–יום ולא נותן לי מנוח. כל המאבק שלי כעת הוא שאחרים לא יתמודדו עם מה שאני עובר"
קולו משתנק מכאב, פרצופו נראה כל כך מנותק ומרוחק. קמטים חורצים את פניו ומור מתחיל לבכות. "הרגע הבא שאני זוכר זה את הצרחות של אמא שלי, שעומדת לידי ושואגת את נשמתה בבכי. השייח' עבאס זקור ובחור בשם פאדי קאסם, אח בבית החולים בנהריה, עמדו לידי והצליחו לשכנע את ההמונים להפסיק להכות אותי כשהייתי בלי הכרה. פאדי עצר בידיו את הדימומים מהראש שלי והזעיק את מד"א. שאלתי אותו מה קרה לי, למה אני על הרצפה ולא מסוגל לזוז? הוא אמר לי שהכול יהיה בסדר ושעשיתי תאונה. איבדתי שוב את ההכרה. פגשתי אותו בבית החולים אחרי ארבעה ימים כשהגיע לבקר. זיהיתי מיד את הקול שלו. לא הבנתי איך מצד אחד היו ערבים שעשו הכול כדי לרצוח אותי, והיה גם ערבי שהציל את חיי. זה דיסוננס מאוד קשה. אבל אני יודע שהוא היה השליח של הקדוש ברוך הוא להציל אותי".
באותו לילה, כמה דקות קודם, נפצעו עוד שני צעירים נוספים בלינץ', אלעד ברזילי ומרדכי כ"ץ, גם הם תושבי עכו. יום קודם לכן נשרף ונפצע אנושות חתן פרס ביטחון ישראל, פרופ’ אבי הר אבן ז"ל, שהתארח במלון האפנדי עם רעייתו ומת מפצעיו לאחר מכן.
במשך כשבועיים מור היה מאושפז במרכז הרפואי לגליל. עם שחרורו, החל בתהליך שיקום ארוך וקשה בבית לוינשטיין ברעננה. כל צעד קטן שהצליח לעשות ולהתקדם, מאז נפצע בראשו ואיבד את השליטה על רגליו ועל הסוגרים, הביא לאושר עצום לאמו חנה ואביו אבנר, אבל הוא עצמו התקשה לראות בו הישג. "אני לא רציתי לעשות שיקום. אחרי הלינץ' השלמתי עם זה שאשאר נכה על כיסא גלגלים. אמרתי לכולם שיעזבו אותי בשקט וטוב לי ככה. הייתי בדיכאון ובטראומה כזו, שלא עניין אותי כלום. אמא והמשפחה לא עזבו אותי לרגע ובזכותם התקדמתי וחזרתי לעמוד על הרגליים".
הגשת כתבי אישום נגד המעורבים בלינץ' בג'נאשווילי
(צילום: אביהו שפירא )
בכל יום מגיע אליו מטפל מטעם הביטוח הלאומי, למשך ארבע שעות. פעמיים בשבוע הוא מתלווה אליו לטיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק והידרותרפיה. שלוש פעמים בשבוע הוא מטופל בסיוע נפשי עם פסיכולוגים ופסיכיאטריים, שמנסים להחזיר את שאיבד ולמצוא תקווה בליבו.
מאז הלינץ', אמו של מור, חנה, מתגוררת איתו בדירה שהוא שוכר בחיפה. גם אביו אבנר, שהתגרש מאמו לפני קרוב ל-25 שנה, מתגורר עימם היום. הוא חזר בעקבות הפגיעה בבנו, ומנסה לסייע ולהשלים את השנים הרבות שבהן נעדר ולא היה לצד בניו שגודלו בידי אם קשת-יום, שמתמודדת עם בעיות בריאות. חנה יושבת במטבח הבית, לא הרחק מאיתנו, ומעשנת סיגריה אחרי סיגריה. ידיה רועדות בכל פעם שקולו של בנה הבכור עולה בעוצמה ונסדק באחת. "באותו יום, שעתיים לפני האירוע, הייתה בשכונה דממה ואמרתי בלב תודה על השקט הזה, אחרי לילה של פרעות", היא משתפת. "הלכתי למכולת והמוכרת, חברה מוסלמית שלי, הייתה ממש בפאניקה והתחננה שאקח את הסיגריות שקניתי ואחזור הביתה מהר. היא הסבירה ש'היהודים הולכים לעשות בלגנים', ואמרה שהיא סוגרת את החנות. בשעה שמונה התחילו המון ערבים להתאסף מאחורי הבית שלי וראיתי אותם מהחלון. הייתי משותקת. מהסלון ראיתי פתאום שלא רחוק מהבניין שלנו, משהו עולה באש. לא הבנתי אם זה רכב או פח אשפה. פתאום דופקים בדלת, נכנסת השכנה הערבייה ואומרת לי שהבן שלי מור מחכה לי למטה. כעסתי עליו כל כך בלב שלי, הוא הרי יודע שאני לא מרגישה טוב, ולמה הוא מכריח אותי עכשיו לטייל ולצאת מהבית? אני יורדת במדרגות, והשכן חמודי ניגש אליי ומחבק אותי וגם אשתו, ואני לא מבינה מה קורה להם. בכניסה לבניין, כמה מטרים ממני, ראיתי שלולית דם גדולה, ובאמצע משהו שלא ידעתי לזהות אם זה אדם או חיה. אני מתקרבת ומזהה פתאום את החולצה של מור שלי. התחלתי לצרוח עד שהתעלפתי. רק אחרי שלושה ימים הצלחתי להבין שהבן שלי עבר לינץ'".
מאז השתחרר מבית החולים סועדת חנה את בנה. היא צנומה ושברירית, אבל המראה שלה עלול לתעתע - חנה היא אישה חזקה. "לא קל לטפל בבן שלך, בן 29 ולהתחיל להחליף לו טיטולים ולקלח אותו ולסחוב אותו", היא אומרת. "היו לנו הרבה ויכוחים כשאמרתי לו שהוא חייב לחזור וללכת". היא לא ויתרה, והיום מור הולך. עם הליכון, אמנם, וצעדיו איטיים ומדודים, אבל הוא הולך.
מור, אמו ואחיו הצעיר, הגיעו לגור בעכו ב-2010, בעיקר מסיבות כלכליות. המשפחה לא הייתה יכולה להחזיק עוד את דירתם השכורה במרכז הארץ, ועברה לדירת עמידר בשכונת וולפסון בעכו, הסמוכה לתחנה המרכזית ומתאפיינת ברמה סוציו-אקונומית נמוכה ובשיעורי פשיעה גבוהים, בעיקר סביב סמים ואלכוהול. השכונה ערבית ברובה המכריע, אבל קשיי החיים היו מאז ומתמיד דווקא גורם מאחד: המרקם באזור זה, הוא של חיים משותפים על-מלא, דלת לצד דלת. בטוב וברע חיו היהודים והערבים בשכנות טובה. "ברכבת הבניין שלנו מתגוררות ארבע משפחות יהודיות ו-26 משפחות ערביות", מספרת חנה. מור מוסיף ומתאר כי "אני זוכר את עצמי כחייל מגיע עם הנשק והמדים וזורקים לי כמה מהשכנים הערות לא נעימות. אחרי מבצע צוק איתן צחקו עליי שחמאס 'הראו לנו'. אני גם זוכר שבשנת 2012 ציירו לנו צלב קרס על הבניין, אבל לא הרגשתי עוינות אנטישמית, אלא שהם מתנהגים כך מתוך אמונה שהם האדונים ובעלי המקום ויכולים להציק ולהטריד כי אנחנו חלשים ו'אורחים'. אבל רוב הזמן היו לנו יחסי שכנות טובים. לא הייתי יכול לדמיין שדבר כזה יכול לקרות, כי הם חיים לידנו. אתה לא מצפה ששכן יעשה לך דבר כזה, זה לא דבר שאפשר לתפוס ולקלוט".
את מור הכרתי מיד לאחר שוך הפרעות וליוויתי אותו מקרוב כעיתונאי. עקבתי אחר הליך שיקומו והמאמצים שעושים המשטרה והשב"כ בתפיסת מי שפגעו בו ובאחרים. הופתעתי, כשהראה לי השבוע תמונות שלו, כשפניו עטורות חיוך רחב ועיניים מאירות, תמונות שצולמו לפני אירוע השנאה שהפך את חייו.
תאר לי את מור של פעם.
"אני לא זוכר אותו כל כך", הוא עונה וידיו רועדות. "בפברואר האחרון לא הייתי מסוגל לחגוג יום הולדת, הרגשתי שזה תאריך של אדם זר. הייתי ילד מאוד שמח. ילד עם תקוות וחלומות. לפני הלינץ', הייתי בן 29 שבנפשו היה ילד מלא חיים שכל הזמן יוצא ומבלה עם חברים. הייתי מנהל את החיים שלי ושל המשפחה, עבדתי בחברת ביטוח במכירות, הכנסתי משכורת גבוהה והיה לי כיף שם מאוד. היו לי כל כך הרבה תקוות לחיים. החיים שלי כילד לא היו קלים, אני גם סובל מגיל קטן מהצטברות של נוזלים במוח ועברתי ניתוח להשתלת צינורית ניקוז בראש, אבל ידעתי כל הזמן ששום דבר לא ישבור אותי. שאין תקרת זכוכית שלא אשבור".
בגיל 17 כשזומן לצו ראשון לקראת גיוסו צחקה עליו החיילת בלשכה כשאמר לה שהוא מבקש לשרת בקרבי. "היא אמרה לי שאני אקבל בכלל פטור מגיוס בגלל הנקז בראש", נזכר מור, "אבל אמרתי לה שאלחם על זה ואחצה גם את המכשול הזה. התגייסתי לצנחנים, ושירתי כחובש קרבי. הוכחתי שאני מסוגל. במבצע צוק איתן ובמעצרי מחבלים הייתי בקו הלחימה עם החברים, והמשכתי בשירות קבע לשנה נוספת".
הוא עוצר את שטף דיבורו, כדי לגלול על מסך הסלולרי תמונת עבר נוספת שלו, ולרגע פניו עוטות שוב חיוך נוגה. "תראה כמה שהפנים שלי היו קורנות וזוהרות. נדמה לי שזו התמונה האחרונה שלי, לפני שהכול נגמר".
מה משמח אותך בימים אלו?
"האמת? עם ישראל מאוד מחזק ומרים אותי, אני מקבל תגובות ברשתות החברתיות וגם זוכה לביקורים שמאוד משמחים אותי ונותנים לי כוחות בכל פעם לא לוותר ולהגיד לעצמי שבשביל העם הזה, עליי להישאר חי. בחנוכה הגיעו אליי הביתה, עם כלי נגינה, החבר'ה של תנועת אם תרצו והגרעין התורני בחיפה, ועשו כאן מסיבה ממש שמחה. טל גלבוע הייתה מבקרת אותי בבית לוינשטיין כמעט בכל שבוע וביקרה גם בבית שלי. בזכותם החזקתי מעמד. אני רואה את כל השכול בשבועות האחרונים, האחים יניב, פלאי ודי, ורואה את הרוח של המשפחות אחרי שאיבדו שני ילדים ואומר לעצמי: אם הרוח שלהם לא נשברה, באיזו זכות אני יכול להישבר?"
אבל יש לו עוד סיבה טובה שממשיכה להניע אותו קדימה: הרצון לראות את הנאשמים בלינץ' ביום גזר דינם. מור מספר כי על פי צילומי מצלמות האבטחה, מתוך מאות הפורעים שסבבו אותו והעשרות שלקחו חלק פעיל בלינץ' בו, תשעה בלבד הועמדו לדין. בינתיים, רק אחד מהם, אדהם באשיר, הורשע בפועל בהשתתפות בתקיפה ונידון בנובמבר אשתקד לעשר שנות מאסר. הוא הורשע, על פי הודאתו, בחבלה חמורה בכוונה מחמירה ובהתפרעות, מתוך מניע לאומני-אידיאולוגי. מדובר בעונש חמור מאוד יחסית לבית המשפט המחוזי בחיפה, שנוטה לפסוק עונשים קלים יחסית על מורשעי הטרור ומעשי הגזענות. לא מעטים מאותם גזרי דין זכו להחמרה, כשהפרקליטות בחרה לערער נגדם, בפני בית המשפט העליון. שופטי העליון ביקרו לא אחת את החלטות השופטים, בהם ארז פורת ודניאל פיש, האמונים על תיקי שומר החומות. מור מקפיד להגיע לכל דיון שמתקיים בעניינם של אלו שהואשמו בפגיעה בו. "אני מבין שזה חלק מהמאבק שלי לדאוג שלא יהיה עוד מה שהיה. אני יודע בבירור שאם לא אתייצב בבתי המשפט בדיונים, המחבלים האלו ישוחררו ולא ישלמו על מעשיהם, וחבריהם לא יורתעו לעתיד. גם כשאני בדיונים, אני רואה כיצד השופטים רואים בטובתם של המחבלים האלו ומחפשים כל הזמן ללמוד זכות עליהם".
למה אתה חש כך?
"השופטים לא יוצרים איתי קשר עין, אבל מאפשרים להם להתחבק עם בני משפחותיהם המעריצים. חשוב לי שהענישה שהם יקבלו תהיה חמורה ומרתיעה וברור לי שאם לא אהיה בדיונים, לא יראו השופטים את מצבי לנגד עיניהם, כשיצטרכו להכריע ולגזור את עונשם. כל כך שמחתי שאדהם באשיר קיבל עשר שנות מאסר, אבל גם זה לא מספיק. המדינה ביקשה בין עשר ל-13 שנות מאסר, והיה צריך להעניש אותו לחומרא ולא לקולא. אבל גם זה עונש חשוב, שמניב תוצאות. כשאתה מראה לשופטים מי עומד מאחורי תוצאות המעשים שלהם, הם מבינים את חומרת הפרעות. אני מקווה שבסוף גם יענישו את השאר בהתאם, כדי לגרום לבני המשפחות והחברים שלהם להבין שזה לא משתלם לרצוח ולעשות לינצ'ים ביהודים, בשכנים שלהם".
בבית המשפט יש עימותים בינך לבין משפחות הנאשמים?
"כשאני מגיע לבית המשפט אני לא מדבר עם המשפחות ולא יוצר איתן קשר עין, ורק כשהן מתגרות בי אני עונה להן. אני רואה את השנאה שלהן אליי, ומנגד את המאמצים שהן עושות בפני השופטים כדי להציג כאילו מדובר במשפחות טובות. הם מביאים ילדים ותינוקות לדיון. עורכי הדין שלהם טוענים כי אני הוא המחבל שבא לרצוח ערבים ולפגוע בכוונה. הם מסבירים כי היהודים הם אלו שתקפו את הערבים, שרק ביקשו להתגונן. הם מצאו בפייסבוק שלי פוסט משנת 2006 שבו תייג אותי חבר באיזשהו פוסט על מאיר כהנא וכתבתי לו בתגובות 'כהנא צדק', אז הם טענו שזו הוכחה שאני כהניסט. מאוד קשה לי לשמוע את הסנגורים מצדיקים את אלו שניסו לרצוח אותי ולראות את גזרי הדין בתיקים אחרים מעכו. נדמה שהם מאמינים שיהודים תקפו ערבים וערבים תקפו יהודים, בשעה שהאמת היא שהמחבלים האלו הגיעו לרחובות מצוידים באלות וסלעים והתכוננו לבאות".
מור מבקש לציין את הערכתו ותודתו לשב"כ ש"פועל גם בימים אלו ורודף אחרי כל המעורבים באירועי הפרעות במטרה להביא אותם לדין".
אתה חושב שאירוע כמו שומר החומות יכול לחזור?
"החודש האחרון לא עבר כל כך בשקט כמו שיש מי שמנסים לספר לנו. נכון שלא היו לינצ'ים שוב וברמדאן הערים המעורבות לא בערו הפעם, אבל בסוף אנחנו יושבים פה בתוך חבית נפץ, ועד שלא יהיה שינוי בתוך החברה והרתעה מפני אירוע דומה, תמיד נחיה בחשש הזה. אני לא מרגיש שהמדינה למדה באמת את הלקח. ראינו איך בחודש שעבר, סכנין, נצרת, אום אל־פחם, כפר מנדא ועוד יישובים ערביים שוב עלו באש.
"היו שכנים ערבים שחיבקו את אמא ושהיו טובים אלינו, אבל אני חושב שהם לא הרוב. תראה איך ברחוב הערבי מהללים את המחבלים מעכו, מוציאים עליהם שירים ורואים בהם גיבורים. הם מזהים את החולשה שלנו והרפיסות. הם מזהים שאנחנו לא באמת רוצים להשליט פה סדר לכולם. רק ענישה מחמירה נגד מי שפועל בטרור, תביא להבנה שזה לא שווה להם".
האם אתה מאמין שיבוא יום ותרשה לעצמך להרפות, להניח לכאב ולהמשיך הלאה בחייך?
"החיים שלי גמורים. אני לא רואה את עצמי מתחתן ולא מקים בית. כל המאבק שלי כעת הוא שאחרים לא יתמודדו עם מה שאני עובר. שלא יהיה עוד יהודי אחד שיעבור את שעברתי. הם רצחו לי את הנפש. זה רודף אותי יום-יום ולא נותן לי מנוח. יהודים צריכים לחיות פה כמו עם חופשי בארצם ולהיות בטוחים. ולמען זה - אלחם עד יומי האחרון".
