אזרחי איראן ילכו מחר לבחור נשיא חדש לרפובליקה האיסלאמית, שיחליף את חסן רוחאני, המסיים שתי תקופות כהונה בנות ארבע שנים כל אחת כפי שמתיר לו החוק. מאז המהפכה האיסלאמית ב-1979 משמש המנהיג העליון באיראן כראש המדינה ומרכז בידיו את עיקר סמכויות ניהולה, במיוחד את ניהול אסטרטגיית מדיניות החוץ, אבל נשיא איראן נהנה אף הוא מהשפעה ניכרת בניהול ענייני המדינה, בעיקר בתחומי הפנים והכלכלה.
11 צפייה בגלריה
7 המועמדים שקיבלו אישור להתמודד על הנשיאות. למעלה, מימין לשמאל: מוחסן מהר-עליזאדה, מוחסן רזאי, איברהים ראיסי, אמיר-חוסיין רזיזאדה האשמי. למטה מימין לשמאל: סעיד ג'לילי, עלירזא זקאני, עבד אל-נאסר המתי. מהר-עליזאדה, ג'לילי וזקאני הודיעו בהמשך על פרישתם
(צילום: AFP)
בתום הליך סינון המועמדים בבחירות לנשיאות איראן הודיעה "מועצת שומרי החוקה" כי אישרה שבעה מ-592 המועמדים (בהם 40 נשים) שנרשמו לבחירות. בפסילת רובם המכריע של המועמדים לא היה משום הפתעה: מאז ראשית שנות ה-80 צלחו רק מועמדים מעטים את משוכת הסינון של המועצה, ש-12 החברים בה ממונים באופן ישיר או עקיף על-ידי המנהיג העליון עלי חמינאי. בין היתר פסלה הפעם המועצה את הנשיא לשעבר מחמוד אחמדינג'אד, שהעז בתקופת נשיאותו לקרוא תיגר על מנהיגותו של חמינאי, ואת הפוליטיקאי הרפורמיסטי הבכיר מוסטפא תאג'זאדה, שנכלא למשך שנים אחרי מהומות 2009, שבהן תמך בתנועת המחאה.
לעומת זאת, פסילת היושב ראש לשעבר של הפרלמנט (המג'לס), עלי לריג'אני, ופסילתו של של אסחק ג'הנגירי, סגנו הראשון של הנשיא המכהן רוחאני, הייתה מפתיעה ביותר. לריג'אני, אחד הפוליטיקאים הוותיקים באיראן, נחשב שמרן ומילא מאז המהפכה האיסלאמית שורת תפקידים בכירים בשירות המשטר. קודם לכהונתו כיו"ר המג'לס (2020-2012) הוא שימש כמזכיר "המועצה העליונה לביטחון לאומי", כראש רשות השידור הממלכתית וכשר ההכוונה האיסלאמית. ג'הנגירי, פוליטיקאי מהאגף המתון במחנה הרפורמיסטי, התמודד בבחירות לנשיאות בשנת 2017 וזכה לשבחים על הופעותיו בעימותי הבחירות הטלוויזיוניים, אך פרש אז לפני תום המרוץ כדי לתמוך בנשיא רוחאני. אף כי סיכוייו לנצח בבחירות הקרובות נראו מלכתחילה קלושים הוא נחשב למועמד המרכזי המזוהה עם המחנה המתון, לנוכח פסילתו הצפויה-מראש של תאג'זאדה והחלטת שר החוץ, מוחמד ג'וואד זריף, שלא להתמודד.
רשימת המועמדים שאושרו כוללת בין היתר את ראש הרשות השופטת, איברהים ראיסי; מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי לשעבר, סעיד ג'לילי, שאתמול הודיע על פרישתו מהמרוץ; מפקד משמרות המהפכה לשעבר ומזכיר "המועצה לקביעת האינטרס של המשטר", מוחסן רזאי; נגיד הבנק המרכזי האיראני, עבד אל-נאסר המתי; ומוחסן מהר-עליזאדה, אחד מסגניו של הנשיא הרפורמיסטי לשעבר מוחמד חאתמי, שפרש אתמול גם הוא. למעט שני האחרונים, כל המועמדים שאושרו מזוהים עם המחנה השמרני.
הרכב הרשימה הותיר למעשה את ראיסי כמועמד היחיד שיש לו סיכוי של ממש לנצח בבחירות. איש הדת השמרני, שנולד בדצמבר 1960 בעיר משהד, מילא מאז ראשית שנות ה-80 שורת תפקידים ברשות השופטת, בהם תפקידו מעורר המחלוקת כסגן התובע הכללי של טהרן בזמן ההוצאות להורג ההמוניות של אסירים פוליטיים ב-1988. בבחירות לנשיאות איראן במאי 2017 התמודד ראיסי מול הנשיא רוחאני, אך הובס: הוא זכה ב-16 מיליון קולות לעומת יותר מ-23 מיליון קולות שקיבל רוחאני. בצל הדיווחים על מצבו הבריאותי המתערער של המנהיג העליון חמינאי הוזכר שמו של ראיסי כאחד המועמדים הבולטים לרשת אותו. מאז מונה על-ידי חמינאי לראש הרשות השופטת במרץ 2019 ניכר מאמץ גובר מצד ראיסי, ככל הנראה בגיבוי המנהיג העליון, לקדם שינויים במערכת המשפט, לחזק את קשריו עם האזרחים ולתקן את דימויו הציבורי כאיש דת רדיקלי.
המהפכה טרפה את הוריה
רשימת המועמדים שאושרו על-ידי "מועצת שומרי החוקה" מבטאת שלב נוסף במאמצי המשטר לדחוק מהמערכת הפוליטית כל מי שמעז להציב בפניו אתגר פוליטי או רעיוני. הגם שלריג'אני נחשב שמרן בעצמו, נראה שתמיכתו ברוחאני בשנים האחרונות והחשש כי בדומה לנשיא הקודם הוא עלול לנסות לקרוא תיגר על מוקדי כוח מתחרים ולקדם תמורות אזרחיות וחברתיות – מוגבלות ככל שתהיינה – עודדו את המשטר למנוע ולו את האפשרות הקלושה שראיסי ינוצח. ההערכה כי עידן חמינאי מתקרב לסופו מחזקת את המאמצים להכשיר את הקרקע לירושת חמינאי ולוודא כי השליטה במרכזי הכוח השונים נשמרת בידי נאמניו.
"יום ירושלים" בטהרן: שורפים את דגל ישראל
(צילום: רויטרס)
אף על פי שהבחירות ברפובליקה האיסלאמית מעולם לא היו חופשיות ודמוקרטיות, המשטר שאף בעבר לאפשר בהן מידה מסוימת של תחרות כדי לשמר ולו מראית עין של ייצוגיות העם. המאבק בין האופוזיציה הרפורמיסטית לבין הנהגת המשטר, שהגיע לשיאו במהומות 2009, הוביל לדחיקת מנהיגי הרפורמיסטים, שהוקעו כבוגדים, אל מחוץ למשחק הפוליטי. לאחר שהושלם דיכוים של הרפורמיסטים ובעלי בריתם, בהם הנשיא לשעבר אכבר-האשמי רפסנג'אני, הפנה המשטר את מאמציו נגד יריביו בימין השמרני, תומכיו של הנשיא לשעבר מחמוד אחמדינג'אד.
המשטר דיכא כל מוקד כוח פוליטי חלופי והותיר למעשה את המערכת הפוליטית בשליטתם המוחלטת של השמרנים: המהפכה האיסלאמית, שטרפה בעבר את בניה, החלה לטרוף גם את הוריה. במערכות הבחירות האחרונות לנשיאות ולמג'לס עיקר המאבק אינו מתנהל עוד בין שמאל איסלאמי לימין או בין רפורמיסטים לשמרנים, כי אם בין זרמים שונים במחנה השמרני: רדיקלי יותר ופרגמטי יותר. דחיקתם של זרמים מתחרים אומנם סייעה בטווח הקצר לממסד הדתי-שמרני לשמר את מעמדו בצמרת הפוליטית, אך במאמציו לדכא כל מוקד כוח אחר הוא איבד במידה רבה את בסיס הלגיטימיות שלו.
הסיפור נגמר, עבור כולכם!
התערבותו הבוטה של המשטר בבחירות מעלה את האפשרות שיתחדשו המחאות העממיות שפקדו את איראן בשנים האחרונות, כפי שקרה בקיץ 2009, אז הובילו טענות האופוזיציה הרפורמיסטית על זיוף תוצאות הבחירות לגל המהומות החמור ביותר מאז המהפכה. עם זאת, התנאים כיום שונים מאוד מאלה שהתקיימו לפני 12 שנה: מערכת הבחירות ב-2009 עוררה תקווה אמיתית לשינוי, בעיקר מצד שוחרי חירויות האזרח בקרב צעירים בני המעמד הבינוני. התקוות הללו לשינוי התחלפו בשנים האחרונות בתחושת ייאוש, באדישות פוליטית גוברת ובאובדן אמון מצד הציבור כלפי מוסדות המדינה.
הקריאות שנשמעו במהלך גלי המחאה העממית שהתקיימו מסוף 2018, בנוסח "שמרנים, רפורמיסטים, הסיפור נגמר עבור כולכם!", מעידות היטב על אובדן האמון כלפי שני המחנות הפוליטיים המרכזיים. רבים מאזרחי איראן סבורים כי אין עוד טעם בהשתתפותם בבחירות, שכן השפעתן על חייהם ממילא מוגבלת מאוד. סקרי דעת קהל שנערכו בשבועות האחרונים באיראן מלמדים כי שיעור ההצבעה בבחירות צפוי להיות נמוך מ-40%. לשם השוואה, שיעור ההצבעה ב-2017 עמד על 73.3%, ב-2013 על כ-73% וב-2009 על 85.2%.
לחוסר האמון הגובר תרם גם כישלונו המתמשך של המשטר – על אגפיו השונים (שמרנים, מתונים ורפורמיסטים) – לספק מענה לדרישות הציבור ולמצוקותיו, במיוחד על רקע הציפיות לשיפור כלכלי, שהתעוררו בעקבות הסכם הגרעין שנחתם ב-2015 והתבדו. אף על-פי כן, ניכר כי לפחות חלקים בציבור האיראני מוכנים להסתפק – לפחות בטווח הקצר – בשיפור המצב הכלכלי. ולראיה, גלי המחאה של השנים האחרונות נשאו אופי כלכלי בעיקרם, ונראה כי הם כוונו להשגת יעדים כלכליים מוגבלים. גם מגפת הקורונה, שגבתה עד כה את חייהם של יותר מ-82 אלף איראנים וטרם דעכה, משמשת גורם מרסן, לנוכח החשש בקרב האזרחים לצאת לרחובות. זאת ועוד, נראה כי חרף הקשיים ממשיך המשטר בטהרן, שלמד היטב את לקחי מהומות 2009, לשמר בידיו את היכולת להשתמש באמצעי דיכוי משמעותיים ויעילים נגד הפגנות מחאה, וכי הוא נהנה מתמיכה משמעותית בקרב מנגנוני הביטחון ואכיפת החוק, ובראשם משמרות המהפכה.
והלגיטימיות נשחקת
בהנחה שראיסי אכן יזכה בבחירות, הוא צפוי להיכנס לארמון הנשיאות בעיצומם של מאמצים דיפלומטיים מתמשכים להחיות את הסכם הגרעין בין איראן למעצמות. בשלב זה לא ברור עדיין אם ניתן יהיה להגיע להסכמות שיאפשרו את החזרה להסכם הגרעין טרם כניסת הנשיא החדש לתפקידו באוגוסט 2021. בחירה בראיסי תבשר את החזרת השליטה השמרנית בכל שלוש רשויות השלטון באיראן, ואפשר לצפות תחתיו לממשלה שתנקוט מדיניות נוקשה יותר מזו של רוחאני. ראיסי שותף לעמדותיו האנטי-אמריקניות של חמינאי, הרואה בארה"ב את מקור כל הרעות בעולם ושולל כל אפשרות לנרמול היחסים עמה. בדומה למנהיג העליון, הוא טוען שהפתרון למשבר הכלכלי נעוץ ב"כלכלת התנגדות", שעיקרה הפחתת התלות של איראן במערב ופיתוח התעשיות המקומיות.
עם זאת, אין משמעות הדבר כי מדיניות החוץ של איראן צפויה להשתנות. קביעת אסטרטגיה למדיניות החוץ באיראן היא סמכות הנתונה בלעדית בידי המנהיג העליון חמינאי, הנעזר לשם כך בחבר יועצים מצומצם וב"מועצה העליונה לביטחון לאומי", שבראשה עומד הנשיא. הנשיא משמש בעיקר כמוציא לפועל של האסטרטגיה הנקבעת על-ידי חמינאי, ואינו יכול לחרוג משמעותית מכיוונים המותווים על-ידיו. בכל הנוגע למדיניות האזורית של איראן יכולתו של הנשיא מוגבלת אף יותר, במיוחד ביחס ל"כוח קודס" של משמרות המהפכה. די להזכיר כי בריאיון מוקלט שהודלף באפריל השנה לערוץ הטלוויזיה האיראני "איראן אינטרנשיונל", שמופעל על-ידי גולים איראנים, טען שר החוץ זריף, גם אם במידה מסוימת של הפרזה, כי משמרות המהפכה הם המושכים בחוטים בכל הקשור לניהול מדיניות החוץ, וכי פעילותם בסוריה נעשתה ללא ידיעת הממשלה.
למעשה, מדיניותה האזורית של איראן, ובכלל זה עוינותה כלפי ישראל, כמעט ולא הושפעה מזהותם של הנשיאים האיראנים שהתחלפו במרוצת השנים. אפילו הנשיא הרפורמיסטי מוחמד חאתמי (2005-1997), שאימץ גישה פרגמטית יותר כלפי ישראל וגרס כי איראן אינה צריכה להתערב בתהליך השלום בין ישראל לשכנותיה אלא צריכה להתמקד בענייני פנים, הדגיש את הצורך בחזרת כלל הפליטים הפלסטינים לישראל ובעריכת משאל עם בין "תושביה המקוריים של פלסטין ההיסטורית", משאל שמשמעותו המעשית היא חיסולה של ישראל כמדינה יהודית וציונית. יתר על כן, תחת כל הנשיאים המשיכה איראן במאמציה לסייע לבעלי בריתה באזור, בהם חיזבאללה בלבנון והארגונים האיסלאמיים הפלסטיניים.
11 צפייה בגלריה
העוינות לישראל לא מושפעת מזהות הנשיאים. מעלים באש את דגל הכחול-לבן בטהרן
(צילום: AFP)
בסיכומו של דבר, אם לא יתרחשו הפתעות מיוחדות צפוי איברהים ראיסי לנצח בבחירות. ניצחונו של איש הדת השמרני יאפשר למשטר בהנהגת חמינאי להמשיך באסטרטגיית-העל שאותה התווה בשנים האחרונות במדיניות החוץ והפנים. עם זאת, בחירה זו לא תסייע לפתור את המצוקות הבסיסיות שניצבות בפני איראן, ובראשן המשבר הכלכלי. החרפת המצוקות הכלכליות-חברתיות ושחיקת הלגיטימציה השלטונית מעמידות בסימן שאלה את יכולתו של שלטון חכמי-הדת להתמודד בהצלחה עם האתגרים שעוד נכונו לו בעתיד, במיוחד לקראת מאבק הירושה על הנהגת איראן, הצפוי, ככל הנראה, בשנים הקרובות.
ד"ר רז צימט הוא מומחה לאיראן במכון למחקרי ביטחון לאומי.
