שלום לרב חיים קניבסקי היקר.
אני זוכרת באהבה את רעייתך הנפלאה, הרבנית בת שבע. לא אשכח את הפגישות המרגשות שלנו במטבחה – חדר קטנטן וצר, פורמייקה של פעם, בדירת שיכון של שני חדרים בבני ברק עם גרם מדרגות ישנות, קצת סדוקות. והרבנית הנהדרת יושבת על כיסא מטבח מברזל, ישן ומעט חלוד, מציעה לי כוס תה מקומקום שראה ימים טובים מאלו. ודבר מכל אלה לא היה חשוב כי ברגע שנפגשת עם האישה הזו, מטבחה הדל נראה לפתע מפואר ומואר כאילו נגע בו שרביט קסמים.
אנחנו בשיחה על החיים, והיא שואלת, מייעצת ובסוף מברכת אותי בהשתדלות גדולה. ובחוץ, כרגיל, תור בלתי נגמר של נשים שבאו מכל הארץ, מבקשות את עצתה, ברכתה, התערבותה בסכסוכים משפחתיים.
אשתך הצדיקה בת שבע קידשה את החיים, וכמה חבל שאינה איתנו. אני משוכנעת שהיא הייתה מדברת על ליבך להימנע מלשלוח את הילדים, הנערים והאברכים חזרה לתלמודי התורה ולישיבות בניגוד להוראות המדינה.
החיים. מדובר בחיים, כבוד הרב קניבסקי. החיים הקדושים שאתה ורעייתך עזרתם לכל כך הרבה אנשים לשפר ולהאיר. החיים האלה, שעכשיו אתה מסכן בכך שאתה מתיר לפתוח את תלמודי התורה. בהוראה הזו אתה גוזר על עשרות אלפים דין של מחלה – עליהם, וחמור מזה על קרובי משפחותיהם המבוגרים שבמוקדם או במאוחר יידבקו מהם; מחלה שלעיתים מותירה במחלימיה תופעות לוואי חמורות. ולפעמים גוררת מוות.
אדוני הרב, משמעות ההוראה שלך היא הרס מיותר של חיי רבים כל כך.
ולא רק בחיי אברכים ומשפחותיהם עסקינן. אתה תורם להגברת השסע החברתי בין הציבור הכללי לציבור החרדי. כואב הלב לראות אנשים ברחובות עוברים למדרכה השנייה כשהם רואים חרדים, מחשש שיידבקו. והנה אתה מניח עוד לבנה בקיר הקיטוב והשסע. למה זה צריך להיות ככה? הרי עם אחד אנחנו.
האמן לי שגם במגזר שלי הילדים, ההורים והמורים ישמחו מאוד לחזור לבתי הספר. לימודי הזום קשים לרבים, השהייה הממושכת בבית היא סיוט. התסכול בציבור החילוני קשה לא פחות מאשר במגזר החרדי. אבל אנחנו יודעים שהקורונה מסוכנת, ואנחנו לא מוכנים לסכן את המבוגרים שבמשפחותינו. אז בשם האחריות הכללית, והדאגה המשפחתית, אנחנו מקבלים את רוע הגזירה ומשאירים את הילדים בבית.
(צילום: אורי דוידוביץ, משי בן עמי, משה מזרחי)
מהמעט שהכרתי אותך בפגישות הספורות בביתך, אני יודעת די כדי לומר שאם כל הנתונים היו מונחים בפניך, לא היית קורא למרד של אנשיך במוסדות המדינה. קשה לי להאמין שאתה, החכם שברבנים, תשלח במודע עשרות אלפי משפחות כצאן לטבח המחלה. קשה לי להאמין שתיתן באופן ישיר יד למרי אזרחי כנגד מוסדותיה הממלכתיים של המדינה שדואגת לכם ומכלכלת אתכם; מדינה שחייליה – בצבא שרוב הציבור שלך לא מתגייס אליו - מגינים על ביטחונכם. אני משוכנעת שאם היו מביאים בפניך את כל נתוני הקורונה לא היית מאשר פגיעה כה אנושה בבני קהילתך, ובדיעבד בחברה הישראלית כולה.
הייתי רוצה לקוות שהאנשים שמתווכים לך את המידע, נוהגים ביושרה ולא פועלים על בסיס אג'נדה פרטית משלהם. הייתי רוצה לקוות שהמידע שאתה מקבל אינו מסונן ומקוצץ, ומוצג בפניך כך שתחשוב שאין כל מניעה מלהחזיר את האברכים לישיבות.
אבל אני חוששת שאין זה המצב. שאלמלא כן – לא היית מקבל החלטה נוגדת חיים שכזו. ואלה שגורמים לך לקבל החלטה מעוותת שכזו, כבר יבואו על עונשם מידי הקדוש ברוך הוא.
כבוד הרב, אני יודעת שאתה אוהב את צאן מרעיתך, שאכפת לך מכל אחד ואחת מהם, ולא היית נוקט מהלך שיפגע בהם, לו באמת היית מכיר ומודע לנתונים. וכל שנותר לי לקוות שמישהו שקדושת החיים חשובה לו ימצא הדרך להעביר לך את המסר.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
