בעולם מתוקן הייתם רואים איך נציגי המפלגות החרדיות מתנתקים מכל החישובים הפוליטיים הקטנוניים – ונלחמים כדי שתוקם ועדת חקירה רצינית ויסודית לבדיקת שרשרת המחדלים והרשלנות הפושעת שהובילה למותם של 45 מתפללים בהילולת הרשב"י במירון.
בעולם מתוקן, למחרת האסון הייתם רואים את הח"כים מיהדות התורה ומש"ס עוזבים את כל האינטרסים האישיים והגושיים, ומודיעים: סליחה, רבותיי, קרה אסון חסר תקדים, חייהן של עשרות משפחות נחרבו. נעשה הכול כדי שאסון כזה לא יחזור על עצמו, לא במירון ולא בשום מקום אחר. הפוליטיקה חשובה – החיים חשובים יותר.
בעולם מתוקן, לא סיעות האופוזיציה היו מגישות הצעת חוק להקמת ועדת חקירה – אלא כל חברי הכנסת החרדים היו צועדים בסך לדוכן הנאומים, נואמים וזועקים, כותבים ומתריעים, מחוקקים ולוחצים, מוודאים באופן אישי שהמחדל לא יטויח ושרשרת הכשלים תתגלה, וכולם יידעו שחיי חרדים במדינת ישראל אינם שווים פחות מחייו של כל אזרח אחר.
בעולם מתוקן, אסון מחריד כמו זה שקרה במירון, לא היה כלי לניגוח פוליטי הדדי, אלא היה מאחד את כל נציגי העם, ימין ושמאל, חילונים וחרדים. אף אחד לא היה עושה פוליטיקה מחיי אדם, ואף אחד לא היה חושב איך להימלט מחקר האמת. אחרי אסון ורסאי קמה ועדת חקירה ממלכתית לעניין בטיחות מבנים המשמשים ציבור – אחרי אסון מירון חייבת לקום ועדת חקירה ממלכתית לעניין בטיחות אירועים המוניים, בדגש על הר מירון.
אל הכאוס הפוליטי מצטרף היפוך יוצרות מחריד שבו חיי אדם מתערבבים בפוליטיקה. כולם חושבים איך אפשר לגזור דיבידנד פוליטי. ואלה שאמורים לתת את הדין, רק מנסים למזער נזקים
בעולם מתוקן, התשתיות באתר שאליו עולים כמעט חצי מיליון מתפללים ביום אחד של ל"ג בעומר, ועוד יותר ממיליון לאורך השנה – לא היו נראות כמו שטח הפקר שבו כל אחד יכול לסלול שביל מנירוסטה ולהוסיף גשר מפח. המדינה הייתה משפצת, הרשויות היו מטפלות, המהנדסים היו מחזקים, ואולי האסון היה נחסך.
ובעולם מתוקן, אחרי אסון מחריד שכזה – כולם היו עושים יד אחת במאמץ לחקור איך זה שלמרות שכל נורות האזהרה הבהבו, ואף שהכתובת הייתה על השביל (אני עצמי התרעתי על כך במוצאי ל"ג בעומר תשע"ח), ואף שהיה ברור שמסדרון צר אינו מסוגל להכיל עשרות אלפי אנשים בו-זמנית מבלי להסתכן באסון, איש לא תיקן, וכולם היו מרוכזים בלסדר לעצמם טקס מכובד יותר והדלקה גדולה יותר, עם מקסימום חשיבה על יחסי ציבור ומינימום חשיבה על חיי אדם.
אבל אנחנו חיים בעולם לא מתוקן. אל הכאוס הפוליטי מצטרף היפוך יוצרות מחריד שבו חיי אדם מתערבבים בפוליטיקה. כולם חושבים איך אפשר לגזור דיבידנד פוליטי. ואלה שאמורים לתת את הדין, רק מנסים למזער נזקים.
אחת המצוות שמבטאות את החרדה של תורת ישראל לחייו של כל אדם בודד, נקראת 'עֶגלָה ערופה'. כאשר מתגלה אדם מת בשדה בנסיבות לא ידועות, חייבים מנהיגי העיר הקרובה לרדת לנחל כדי לקיים טקס כפרה מיוחד ולהכריז: "ידינו לא שפכו את הדם הזה". רש"י, פרשן המקרא הגדול, מעיר: "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכים דמים? אלא: לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא ליווי".
עובר אורח אלמוני ובודד נמצא חלל, והאשמה רובצת על תושבי העיר ומנהיגיה. אם זו הגישה כלפי חלל בודד – מה אמורה להיות הגישה כלפי 45 חללים? ואיזו כפרה יכולה להימצא כאשר הסכנה הייתה ברורה ומהדהדת, אבל כולם פשוט בחרו להתעלם ולזלזל?
בנו של הרוג מירון בוועדת הכספים
(צילום: ערוץ כנסת)
מי שמטייח הקמה של ועדת חקירה, בעצם מצהיר: נכון, נהרגו 45 בני אדם; נכון, נהרסו החיים ל-43 משפחות; נכון, נשארו 61 יתומים, 19 אלמנות, מאות הורים ואחים שכולים. אבל החשש שמא ייפגע קצה הזרת של פוליטיקאי או שמא אחד הגורמים ירגיש לא בנוח – חשוב לי יותר מערכם של חיי אדם. למשפחות של 45 הקורבנות אין שתדלנים, אין לובינג, אין מוקדי כוח. הם נזנחו לבדם עם היגון והחלל הגדול בלב. אנחנו מחויבים לעזור להם.
אריה ארליךלמפלגות החרדיות יש השגות על אופי ועדת החקירה? לגיטימי. יש להן טענות על עומק ההבנה של ועדה בראשות שופט בדימוס בניואנסים של הר מירון ובצביון התפילה בו? מובן. אבל אני שואל: איפה הייתם עד עכשיו? למה נגררתם אחרי האופוזיציה? איך אפשרתם שמפלגות לא חרדיות יפעלו לחקירת אסון שבו נהרגו 45 חרדים בעוד אתם לא נקפתם אצבע? זה זועק לשמיים.
גם אני, בתוך כלל הציבור הענק שעולה להתפלל במירון, מאמין שאסור שקבר רבי שמעון בר יוחאי יהפוך לאתר תיירותי לאומי רגיל. צביונו הרוחני של המקום צריך להישמר – אבל צביונו החיצוני המחפיר והמסוכן חייב להיגמר. אתם חוששים משינוי הצביון? אין בעיה: אפשר להקים ועדת המלצות מעשית לצד ועדת החקירה הממלכתית. הוועדה הממלכתית תחקור את שרשרת המחדלים שהובילה לאסון, תטיל את האחריות על האשמים, תקבע נוהלי בטיחות נוקשים לאירועים דתיים המוניים, והפורום הנוסף ימליץ על שינויים בהר בהתאם לצרכים ולאופי המקום.
דמם של 45 הקורבנות זועק אלינו מן האדמה – אל תיתנו יד לטיוח.
- אריה ארליך הוא עורך המגזין בעיתון החרדי "משפחה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
