תיעוד מהרגעים הראשונים שאחרי האסון בהר מירון
ההילולה במירון מוגדרת על ידי משטרת ישראל, במשך שנים רבות, "אירוע דתי ספונטני". האירוע הגדול ביותר שמתרחש במדינת ישראל מדי שנה, בתאריך מוגדר וידוע מראש, באתר שמתוקצב על ידי המדינה ואין ילד במדינה שלא מכיר, הוא "אירוע דתי ספונטני". זו הגדרה חשובה. אם הוא ספונטני, אי אפשר לעצור אותו.
במשך שנים רבות, האיש המרכזי מטעם המשטרה ברמת השטח של ההילולה במירון היה קצין משטרה בשם רפ"ק מיכה טובול (דרגתו אז) ואחראי על הרישוי במחוז צפון. "זה מוגדר אירוע דתי ספונטני אבל אנחנו לא מתייחסים אליו ככה", הוא אמר בכינוס אקדמי בשנת 2015 על ההילולה. "זה אירוע שאי אפשר לבטל או להגביל באמצעים מינהליים. אירוע שבסופו של דבר יתקיים". הרבה נכתב ונאמר בסוף השבוע האחרון על מערום המחדלים הנורא סביב ההילולה במירון ‑ מדו"חות מבקר המדינה מהעשור הקודם ועד לאזהרות ביממות האחרונות. אך הנקודה הכי פשוטה היא זו: המשטרה לא סבורה שאפשר להגביל את האירוע, לא באמת.
"אם היה מופיע מהנדס מטעם המשטרה בסיבוב האחרון באתר לפני ההילולה, ונניח פוסל את מתחם תולדות אהרן - אתה חושב שההחלטה הזו הייתה נאכפת?", אמר קצין משטרה לשעבר בסוף השבוע. "אין מפקד מחוז, אפילו אדם ישר כמו ממ"ז צפון, שיכול לעמוד ולומר - 'תסגרו, אני מורה לסגור את המתחם הזה בגלל בטיחות'. אין מפכ"ל שיכול לעשות את זה. אם מישהו יעשה דבר כזה, זה התפקיד האחרון שלו במשטרה".
ב-2015 סיפר בכנסת ישראל דרעי, אחראי המקומות הקדושים במחוז צפון, על הקפיצות של החסידים על הטריבונות. הוא מדבר על "פרפורי לב" שהיה עובר מחשש לאסון. מיכה טובול מצטרף אליו. הם מספרים על טריבונות מכופפות בסוף האירועים וכיצד המדינה השקיעה הון עתק ברכישת טריבונות שיעמדו בקפיצות. אבל הדוחק והעומס הם אף פעם לא השאלה. ההפך. ב-2016 מקיימת הוועדה לפניות הציבור דיון כהסקת מסקנות מההילולה באותה שנה. היו"ר, ח"כ אייכלר, סיכם: "הדבר הכי חשוב שלא דיברנו עליו הרבה ‑ לא ייתכן לסגור את הקבר על פי החלטה של איזה קצין במקום לכמה שעות. אם יש בעיה וצפיפות אז צריך להיערך לזה, צריך דרגים גבוהים שיהיו בשטח ויחליטו על זרימת הציבור". זה עניין חוזר ונשנה אחרי קריאת מאות עמודי פרוטוקולים: מוקד הדיון הוא עיכוב האוטובוסים, הצורך בתפוקה יותר גבוהה, יותר אנשים על ההר. אף פעם אין מחשבה בדיעבד: היה צפוף, דוחק, כמעט אסון.
בדיון אחר מעניין את היו"ר אייכלר מדוע איש שכנראה חשוב לו, הרב בידרמן, לא מקבל משטח הדלקה ומתרה: שלא יגידו לנו שצריך להוריד את מספר הבאים כי המקום קטן ("המקום מספיק גדול, הוא מתרחב עד צפת אם רוצים"). בכל הוועדות האלה מופיע קצין המשטרה טובול. הוא מקצועי, בקיא, עונה לעניין. משתדל להסביר שאי אפשר עוד. "השטח הוא שטח", הוא אומר באחד הדיונים, "אי אפשר להגדיל עוד את השטח עצמו". הח"כים החרדים בירכו אותו ב-2018 על קידומו לתפקיד הבא וח"כ מוזס התבדח: "אני מבין שאתה מועמד למפכ"לות".
מכל הדיונים ברור הפרדוקס: באמת ובתמים זכאי הציבור שעולה למירון לתשתיות טובות, לתנאים מצוינים, לסדר מופתי. כואב לדמיין את ההורים שלקחו את ילדיהם להילולה ביום חמישי, להיות בחוויה יוצאת דופן, כזו שהופכת למסורת משפחתית ואמונית, ואיך הם שבו מהאסון הביתה. הלב יוצא אליהם. למה לא מגיע להם, מסורתיים וחובשי כיפה סרוגה וחרדים וחילונים, שהאתר יהיה מטופל ברמה הגבוהה ביותר? למה הוא מלא בגדרות אלומיניום ומבנים ארעיים שנראים מסוכנים ממבט ראשון, ולא מוסדר כשורה? התשובה היא שאם המדינה תיטול אחריות, היא בהחלט לא תאפשר לצפיפות הנוכחית להתרחש. זה ייצור גל של סיבוכים, עימותים וקרבות בעולם החרדי.
הרבה עיוותים נפוצו מאז היוודע דבר האסון. בסוף השבוע דובר הרבה על "אוטונומיה". אך אוטונומיות הן עניין שמתקיים במסגרת מערך כללים שנקבע על ידי גוף חזק וגדול יותר. מה שקרה בהר מירון, ומה שקורה במדינה שלנו כל העת, איננו אוטונומיה. בסוף השבוע ציטטו הרבה את יצחק רבין ז"ל והטקסט התמציתי שלו על תרבות ה"סמוך" וה"יהיה בסדר". אך בישראל כבר לא אומרים "יהיה בסדר". אחרי קריאת פרוטוקולים שעסקו בעניין ההילולה על קבר הרשב"י, ברור לגמרי שכולם אומרים, כל הזמן, שלא בסדר ‑ ולא יהיה בסדר.
4 צפייה בגלריה
הכתובת הייתה על הקיר. דגלי המדינה בכנסת הורדו לחצי התורן
(צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)
כך, למשל, ח"כ מיכל רוזין אומרת ליו"ר ועדת הכספים גפני ב-2017 בדיון על ההילולה: "נראה שרק אם יקרה אסון, חס וחלילה, יתעוררו כולם ותהיה תוכנית תוך שבוע, תקציב והכל". והוא משיב לה: "בדיוק". ממרצ ועד דגל התורה יש קונצנזוס: עברנו מהתקווה המרושלת והחפוזה ש"יהיה בסדר" אל מצב שבו צופים תמידית את האסון, עד שהוא אכן מגיע. תהליך דומה קרה למושג של אחריות: בעבר, תבעו בישראל לקחת אחריות. אנשים נאבקו, ואמרו שהאחריות איננה עליהם. היום עושים דבר פשוט יותר: לוקחים אחריות, אבל ללא כל תוצאה מעשית. מהי אחריות? עבור כמה, רק עוד מילה.
השאלה, בסופו של עניין, היא איזו מדינה תהיה פה. ומדויק מכך: האם ישראל תאפשר לחלקים גדולים ממנה, בין אם מדובר במאבק בפשיעה בציבור הערבי, בתחלואת הקורונה או בהילולה במירון, להתקיים מחוץ לריבונותה. האסון הנורא הזה התרחש במירון, אבל משגר אזהרה חריפה לישראל. אין אחריות, אסדרה, משטרה, תקציב, מבלי שיתקיימו שליטה מדינתית, תקנים, שקיפות, אכיפה, ציות ודינא דמלכותא. אין הילולה בלי מדינה.
