בשבועות האחרונים, בצעדים קטנים וזהירים, אחרי שנתיים קשות ורעות, יוצאת ישראל לדרך חדשה. מצבנו הנוכחי עדיין לא משהו. נכון להיום, אף אחת מן הבעיות והסכנות הקיומיות שהעיקו עלינו בשנתיים האחרונות לא זכתה לפתרון. ומה שגרוע יותר - רבים מאיתנו חשים שאיבדנו את המכנה המשותף שהיה לנו כבני עם אחד וכאזרחים במדינה אחת, והפכנו לאוסף של שבטים עוינים. אם כך, האם יש לנו תקווה לעתיד טוב יותר בישראל? ומהי בכלל תקווה?
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
"תקווה היא הרצון שתתגשם במציאות התרחשות שהאדם רוצה בקיומה. (...) ישנו הבדל בין אמונה, שהיא תחושה שמשהו יתרחש, לבין תקווה, שהיא עצם השאיפה לטוב, בלי נגיעה של המציאות". כך, בין השאר, מוגדרת התקווה בוויקיפדיה בעברית.
בוויקיפדיה באנגלית התקווה נשמעת אחרת לגמרי: "הלך רוח אופטימי, המבוסס על ציפייה לתוצאות חיוביות, בהקשר של אירועים ונסיבות בחיי הפרט, או בעולם בכלל".
לדעתי יש שוני גדול, כמעט סתירה, בין שתי ההגדרות הללו למילה "תקווה". ההבדל ביניהן קשור לניגוד בין ציפייה פסיבית לבין רצון אקטיבי. ההבדל הזה הוא מהותי, ואני מאמין שהוא יקבע את גורלנו כאן. יש להבדל העמוק בין תקווה אקטיבית לתקווה פסיבית היבטים פסיכולוגיים, חברתיים, ואפילו ביולוגיים.
בין המטפלים בנפש האדם רווחת קלישאה שלא נס ליחה, והיא מסבירה מדוע טיפול נפשי הוא לעתים קרובות ממושך, קשה ומתסכל: "כולם רוצים שינוי, אבל רק מעטים מוכנים להשתנות". האמת הקיומית הזאת (ואני יודע היטב שהיא אמת, מניסיוני ארוך-השנים כמטפל – וגם כמטופל-לשעבר) מתבססת על ציטטה מדבריו של הסופר לב טולסטוי: "כולם רוצים לשנות את העולם, אבל אף אחד לא חושב לשנות את עצמו". כאן נמצא כל ההבדל: רצון בשינוי ללא פעולה בצדו הוא תקווה פסיבית, ותקווה פסיבית תהפוך כמעט תמיד לתקווה נכזבת. לעומתה, שינוי עצמי הוא תקווה בפעולה, והוא גם הצעד הראשון לשינוי אמיתי בעולם.
בפאנל השתתפו שתי נשים מרשימות, יהודייה וערבייה. כל אחת מהן האשימה את הקיצונים שבין אנשי העם השני בזוועה, ושתיהן צדקו. תוך שניות שתיהן הפסיקו להקשיב, וצעקו זו על זו
הפסיכיאטר ניצול השואה ויקטור פראנקל, אבי שיטת הטיפול שהוא קרא לה "לוגותרפיה", הצליח למצוא תקווה גם באושוויץ. פרנקל, מחבר הספר הבלתי-נשכח "האדם מחפש משמעות", העיד על עצמו שהתקווה הזאת עזרה לו לשרוד את התופת של מחנות ההשמדה. פרנקל הרבה לצטט את אמרתו של הפילוסוף פרידריך ניטשה: "מי שיש לו 'מה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'".
פראנקל השפיע על דרכם של מטפלים רבים – ובהם אני, ועזר להם לעזור למטופליהם ולעצמם. את המשמעות לחיים, לפי פראנקל, ניתן ליצור ולמצוא בשלוש דרכים עיקריות: בעשייה פעילה, בהפיכת חוויות יומיומיות להתנסויות רוחניות משמעותיות, וביכולת להתגבר על סבל על ידי הקניית משמעות לסבל זה.
סבל מתמשך הוא צרה צרורה, שעלולה להביא כמעט כל אדם לכלל ייאוש. ייאוש הוא הלך נפש מוכר ומידבק, שהוא, בעצם, ההפך מתקווה. ייאוש הוא אחד הביטויים וגם אחד המחוללים של דיכאון קליני. ייאוש עלול להפוך התמודדות פעילה לרפיון ידיים עגמומי וכושל, שהוא תמיד נבואה המגשימה את עצמה.
איך כל זה קשור אלינו, ואל התקווה שלנו לעתיד טוב יותר כאן בארץ? לפי דעתי – ככה: ראשית, לא סתם ההמנון הלאומי שלנו הוא "התקווה". ישראל לא נולדה באופן פסיבי, אלא כתוצאה מעשייה מתואמת, מכוונת ומאומצת של נשים ואנשים רבים שהעזו לחלום, ידעו לקוות, שיתפו פעולה זה עם זה, והיו מוכנים להיאבק ולפעול בעצמם למען הגשמת חלומם. אלה הם החומרים שמהם עשויות תקוות שמתגשמות.
שנית, הדרך לשינוי בחברה ובמדינה מתחילה בתוך הנפש של כל אחת ואחד מאיתנו, באופן אישי לגמרי, והיא עוברת קודם כל דרך שינוי עצמי. במילים אחרות, התקווה לעתיד טוב יותר בישראל בנויה, לדעתי, על הנכונות שלנו לשנות קודם כל את עצמנו ואת הקרובים אלינו, לפני שננסה לשנות את הרחוקים מאיתנו ואת המתנגדים לנו.
באחד הלילות הגרועים ביותר של סבב הלחימה האחרון בעזה השתתפתי בפאנל בתוכנית אקטואליה של אחד מערוצי הטלוויזיה. על רקע תמונות נוראות בשידור חי של מעשי לינץ' של ערבים ביהודים, ושל יהודים בערבים, התקיים דיון – אם אפשר לקרוא ככה לקרב צעקות – בין משתתפי הפאנל, על הנושא "מה צריך להשתנות כדי שיהיה כאן טוב יותר".
בפאנל השתתפו בין היתר שתי נשים מרשימות, משכילות ורבות פעלים – יהודייה וערבייה. כל אחת מהן האשימה במילים קשות את הקיצונים שבין אנשי העם השני במעשי הזוועה שנראו על המסכים, ושתיהן, כמובן, צדקו. אבל מה שהתחולל אז באולפן הפך לגרסה מעודנת של מה שהתחולל באותו זמן ברחובות הערים המעורבות, ותוך שניות שתיהן הפסיקו להקשיב, וצעקו זו על זו בזעם ובטונים גבוהים.
ניסיתי (ללא הצלחה מרובה) לומר לשתיהן דבר פשוט, שאותו אני מנסה לומר גם כאן - כי בו, לדעתי, נמצאת התקווה שלנו לעתיד טוב יותר: בזמנים כאלה של סכסוכי שבטים, כל אחד מאיתנו, גם אני, חייב להפנות את הביקורת שלו ואת הרצון שלו בשינוי קודם כל כלפי המחנה שלו וכלפי עצמו – ולא כלפי המחנה השני.
לא כי הביקורת והזעם כלפי הצד השני אינם מוצדקים, אלא כי הם אינם מועילים עכשיו, לא בין יהודים לערבים, וגם לא בין יהודים לבין עצמם. המאבק על השלטון בארץ הוכרע, וקואליציה בלתי אפשרית אחת החליפה קואליציה בלתי אפשרית אחרת. המאבק על השלטון בארץ עתיד להתחדש רק לקראת הבחירות הבאות, מתי שיהיו.
המשימה של כולנו עכשיו היא אחרת לגמרי: לא לכבוש את השלטון, אלא לאחות את הקרעים, ולחדש את האמנה החברתית הלא-כתובה שהייתה לנו כאן והתערערה מאוד בשנתיים האחרונות. ואת זה עושים קודם כל בתוכנו, ורק אז בינינו. כי זאת ורק זאת התקווה שלנו לעתיד טוב יותר כאן בישראל. והשאר, במחילה, זה סתם צעקות באולפני הטלוויזיה.
office@yovell.co.il
