יריבות ומתיחות בין שר הביטחון לראש הממשלה, פיצולי מפלגות, ותחושה ש"דוד הבחירות הגיע לנקודת רתיחה, וזמזומו נשמע בכל רחבי הארץ". זה נשמע אולי כמו הסיפורים של ימינו, אבל אלה היו הכותרות במערכת הבחירות של יולי 1955. ynet והספרייה הלאומית ממשיכים במסע ההיסטורי בין מערכות הבחירות בישראל.
במרכז מערכת הבחירות לכנסת השלישית עמדה חזרתו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון לחיים הפוליטיים, לאחר שפרש לשדה בוקר ב-1953. גם כשהיה בצריפו שבנגב הוא עדיין היה מעורב בנושאים שונים דרך אנשיו ומקורביו. כך למשל, הוא המשיך לקדם את מדיניות "פעולות התגמול" יחד עם הרמטכ"ל דאז משה דיין, ומאחורי גבו של ראש הממשלה משה שרת.
פרשת "עסק הביש", שבה נתפסו מרגלים ישראלים במצרים וחלקם הוצאו להורג, הביאה להדחתו של פנחס לבון ממשרד הביטחון, ואל התפקיד נכנס בן גוריון, שחזר מפסק הזמן הפוליטי שנטל.
עם שובו למערכת הפוליטית היה ברור שבן גוריון ישוב להנהיג את המדינה בבחירות הקרובות, והמתח בינו לבין שרת הורגש. למעשה, הממשלה התנהלה בשני ראשים, כשבן גוריון יזם ואישר פעולות צבאיות מעבר לגבול ללא ידיעת ראש הממשלה שרת.
המשפט שהפיל את הממשלה
אבל זה לא היה הנושא היחיד שהתסיס את הרוחות לקראת הבחירות לכנסת. שבועות אחדים לפני הבחירות עצמן ניתן פסק הדין במשפט הדיבה של ישראל קסטנר נגד מלכיאל גרינוולד, משפט שהסעיר את הציבור הישראלי.
קסטנר היה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בעת הכיבוש הנאצי. הוא ניהל מגעים עם הנאצים כדי להציל יהודים, ובין היתר ארגן רכבת שעליה היו 1,684 יהודים שיצאה מהונגריה והגיעה בסופו של דבר לשווייץ. לאחר המלחמה הוא העיד לטובת נאשמים נאצים.
בשנת 1947 עלה קסטנר ארצה, ועם קום המדינה הוא קיבל תפקיד במשרד המסחר והתעשייה ואף היה ברשימת מועמדי מפא"י בבחירות לכנסת.
בסוף שנת 1952 האשים העיתונאי מלכיאל גרינוולד את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים. קסטנר לחץ שתוגש תביעת דיבה נגד גרינוולד, אבל במקום שהמשפט יהיה סביב השאלה אם גרינוולד הוציא דיבה או לא, פרקליטו של העיתונאי, שמואל תמיר, הצליח לגרום לכך שהדיון יהיה סביב מאמצי ההצלה, אופיו של קסטנר ותפקודה של מפא"י.
11 צפייה בגלריה
בגין בסיור בחירות במעברת תלפיות. מפלגת חירות הגישה הצעת אי-אמון בעקבות המשפט
(צילום: דוד רובינגר)
במשפט נטען שמפא"י לא עשתה מספיק כדי להציל את יהודי אירופה מהנאצים. מפלגת חירות הגישה הצעת אי-אמון בממשלה בעקבות המשפט, בתגובה ראש הממשלה משה שרת הודיע על התפטרותו – ומערכת הבחירות החלה להתגלגל.
ביוני 1955, השופט בנימין הלוי אמר שקסטנר "מכר את נשמתו לשטן" וקבע שהוא שיתף פעולה עם הנאצים, והוסיף דלק למערכת הבחירות. קסטנר הגיש ערעור, אך לא זכה לראות את זיכויו בבית המשפט מכיוון שנרצח על ידי שלושה חברי מחתרת ימנית במרץ 1957.
מלחמה בשחיתות
אחד הנושאים שעמדו במרכז מערכת הבחירות לכנסת השלישית היה הטענות נגד השחיתות של מפלגת השלטון – מפא"י. כבר 25 שנה שהמפלגה אחזה בתפקידי הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל, עוד לפני שהוקמה המדינה.
אחרי שמערכות החיים בארץ התבססו ושנות המצוקה של ראשית המדינה חלפו, גברו הקולות שהלינו על השחיתות בממשלת מפא"י. השלטון הריכוזי של מפא"י לא נתן די מקום לקבוצות אחרות באוכלוסייה בניהול ענייני המדינה.
הפקידים, שהיו קשורים לעסקני מפא"י, פעלו לא פעם מתוך נאמנות מפלגתית, כשטובת המדינה וטובת המפלגה מתערבבות ביניהם לא פעם. האפשרות להשיג עבודה, דיור, קידום או מעמד הייתה תלויה לעתים קרובות בקרבה לדרגי הביניים במפלגה, שגם שלטה ללא עוררין בהסתדרות הכללית, נציג העובדים וגם מעסיק אדיר שניהל כלכלה משלו.
הטענות בדבר פרוטקציוניזם חברו לביקורת חריפה על התנהלות מפא"י בשלטון. פרשת "העסק ביש" והיחסים העכורים שהיא חשפה, ההסכמים הקואליציוניים שזכו לביקורת, הסכם השילומים עם גרמניה והיחס המתנשא של חברי המפלגה לעולים החדשים כל אלה היו הקרקע שעליה צמחו טענות השחיתות.
פיצול בשמאל
השינוי הבולט במערכת הבחירות של 1955 היה בקרב מפ"ם, שהייתה הגורם האופוזיציוני העיקרי למפא"י הגדולה והוותיקה. האגף השמאלי שמר על זיקה אידיאולוגית סוציאליסטית-סובייטית, וגם על השם מפ"ם. מנגד, האגף האקטיביסטי חזר לשאת את השם "אחדות העבודה".
לבסוף שתי המפלגות קיבלו יחד יותר מנדטים ממספר המושבים שהיו למפ"ם הגדולה בכנסת השנייה, אך החברים איבדו את מעמדם במערכת הבחירות, שהקרב העיקרי בה היה בין מפא"י לציונים הכלליים.
כתבי "ידיעות אחרונות" ברחבי הארץ דיווחו על תקלות נרחבות בפתיחת הקלפיות. בתל אביב נפתחו הקלפיות באיחור של עד שעה בשל "איחור בהפעלת האוטובוסים ומחסור במוניות. אפילו בשעה 07:00 היו קלפיות אחדות סגורות משום שיושבי הראש או חברי ועדות הקלפי לא הספיקו להגיע".
כמאה יושבי ראש של ועדות הבחירות העירוניות בתל אביב לא הופיעו בערב הבחירות במשרדי ועדת הבחירות כדי לקבל את החומרים הנחוצים להפעלת הקלפי. חלק מהם טענו שלא קיבלו את משלוח החומרים במהלך הלילה ולכן לא ניתן לפתוח את הקלפי. אבל עד השעה 07:30, כשעה וחצי משעת הפתיחה הרשמית, היו כל הקלפיות בעיר פתוחות.
במעברת סקיה (כיום אור יהודה) התעכבה פתיחת הקלפיות מכיוון שוועדת הבחירות המרכזית שכחה לשלוח לשם את חותמת הקלפי. בחיפה דיווחו על תקלות טכניות כמו אי ציוד המשקיפים מטעם המפלגות בתעודות מתאימות.
אבל בחיפה היו עיכובים גם בגלל המצביעים. באחת הקלפיות סירבו הבוחרים להיכנס ולהצביע משום שתא ההצבעה הותקן מול חלון פתוח. חברי ועדת הבחירות המרכזית הוזעקו למקום והורו לסגור את החלון ולאטום אותו בנייר עבה.
בירושלים חיכו חלק מהמצביעים יותר משעה וחצי עד שיושבי ראש ועדת הקלפי הגיעו וניתן היה להתחיל בהצבעה. לפי הדיווח ב"ידיעות אחרונות" של אותו היום "עירנות רבה מורגשת דווקא בשכונות המאוכלסות עולים חדשים וכן בשכונות החרדים. התעמולה של נטורי קרתא השיגה כנראה מטרה הפוכה והמוני חרדים זורמים לקלפיות".
בתל אביב דיווחו כי עד לשעה 08:30 ההצבעה בשכונות הצפון ולב העיר הייתה "כבדה יותר" מאשר בשכונות הדרומיות. באחד המקרים סופר על זוג שדחה את טיסתו בשבוע, ומחוץ לקלפי המתינה לו מונית אל שדה התעופה.
מפקד משטרת נפת רחובות וחבר הכנסת יזהר סמילנסקי התחרו ביניהם על התואר "המצביע הראשון ברחובות", אבל כשהגיעו בשעה 05:45 לקלפי שטרם נפתחה, גילו כי הקדימום אחר. המצביעה הראשונה ברחובות הייתה חיה גורדון, קשישה בת 100.
ביישובי הגליל דווח על התגייסות רבה ל"מבצע תחבורה" כבר מהשעה 03:00 לפנות בוקר. בעוד שתושבי חלק מהיישובים נאלצו להיעזר בחמורים כדי להגיע אל הקלפי או כדי להעביר את התוצאות, פעילי המפלגות באזור צפת התגייסו להסעת בוחרים אל הקלפיות, כדי לוודא שלא מבזבזים אף קול. "תגבורת חזקה למפלגות השמאל בגליל באה בצורת כלי רכב מהמשקים באזור שנתגייסו להסעת הבוחרים אל הקלפיות".
הקלפי בשכונת מאה שערים בירושלים הוצבה בתחילה בבניין הכנסיה הרומנית. החרדים העלו את חששם לבוא ולהצביע בכנסיה, ולכן הקלפי הועברה אל בניין ישיבת חב"ד שבשכונה. אל מול התעמולה של נטורי קרתא, ההנהגה הרבנית תמכה ברובה בבחירות. האדמו"ר מגור הצביע בירושלים, ואילו האדמו"ר מויז'ניץ הזהיר את חסידיו "מי שלא יצא להצביע – שלא יגיע לשולחן הרבי".
19 רשימות התמודדו בבחירות 1959, אבל רק 12 הצליחו להיכנס לכנסת השלישית. מפא"י אמנם איבדה חמישה מושבים, אך קיבלה את מרב הקולות וניצחה בבחירות עם 40 מנדטים. מפלגת אחדות העבודה קיבלה 10 מנדטים ומפ"ם קיבלה 9 מנדטים – יחד הן קיבלו יותר מנדטים משקיבלה המפלגה המאוחדת בבחירות הקודמות.
המשא ומתן להרכבת הממשלה החדשה היה ממושך ביותר וארך כשלושה חודשים. בנובמבר הציג בן גוריון את ממשלתו החדשה שכללה את מפא"י, החזית הדתית הלאומית (ששינתה את שמה למפד"ל – מפלגה דתית לאומית), אחדות העבודה, מפ"ם והפרוגרסיבים.
