היום (ג') ייחתמו הסכמי השלום בוושינגטון וזו בהחלט סיבה למסיבה, משום שההסכמים הללו מבטאים רוחות של שינוי בעולם הערבי. הפלסטינים זועמים אבל התגובות בעולם הערבי נעות בין משיכת כתפיים לתמיכה. אין מחאה עממית. ישראל היא כבר לא מפלצת מסוכנת, אלא תקווה לעתיד חדש. עדיין לא סיפור אהבה. אבל הרבה פחות שנאה.
כבר עשרות שנים שהליגה הערבית היא מגרש המשחקים הפרטי של הפלסטינים. כל החלטה שהם חפצו בה - זכתה לתמיכה אוטומטית. אלה היו ניצחונות פירוס. שוב ושוב גררו הפלסטינים את הליגה להחלטות שרק הרעו את מצבם. להלן שני ציוני דרך. ב-1959 קיבלה הליגה הערבית את החלטה 1547 שזו לשונה: "מדינות ערב ישללו מתן אזרחות למבקשים ממוצא פלסטיני, כדי למנוע את השתלבותם בארצות המארחות". נו, מה יצא להם? הנצחת הסבל. הם העניקו למדינות ערב אישור להנצחת האפרטהייד נגד הפלסטינים. רק ירדן סטתה משורת המקהלה. מצב הפלסטינים שם הרבה יותר טוב.
בכינוס הליגה ב-2002 בביירות הציגו הסעודים יוזמת שלום. הפלסטינים, יחד עם נשיא לבנון, איימו לפוצץ את הוועידה אם היוזמה תתקבל. הם דרשו שינוי כך שהתוכנית תכלול שני סעיפים נוספים - אימוץ החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם, שלפי הפירוש הערבי מעניקה "זכות שיבה" של צאצאי הפליטים לבתיהם, וסעיף נוסף, שמונע את יישוב צאצאי הפליטים במדינות שבהן הם שוהים. זה לא שאריאל שרון, שהיה אז ראש הממשלה, היה מממש את היוזמה הסעודית המקורית. אבל הגיבנת שהוספה ליוזמה הפכה אותה, בעצם, לתוכנית לשלילת זכות קיומה של מדינת ישראל. זה עזר לפלסטינים? ודאי שלא.
רוחות השינוי הגיעו. לבנון הפכה למדינת חסות של איראן ושל חיזבאללה. היא איבדה את השפעתה. הממשל הנוכחי בעיראק, אף על פי שהוא שיעי בעיקרו, מנסה להתנער מההשפעה האיראנית. גם שם מבינים שמדובר בהשפעה הרסנית. הפלסטינים מתבוננים במציאות המזרח-תיכונית, אבל הבחירה האסטרטגית שלהם היא להצטופף בצילן של איראן וטורקיה. זו הנפת דגל של התרסה אל מול רוב המדינות הסוניות. משום שלא רק איראן השיעית, אלא גם טורקיה שמייצגת את האחים המוסלמים, הפכה לאויבת אסטרטגית של רוב המדינות הסוניות.
לפני חמישה ימים דרשו הפלסטינים שהליגה הערבית תגנה את ההסכם של ישראל עם איחוד האמירויות. המודיעין שלהם עדיין לא ידע על הצטרפות בחריין לקואליציית הנורמליזציה. ב-1979, כדאי להזכיר, דרשו הפלסטינים לגנות את מצרים בגלל הסכם השלום עם ישראל. הדרישה התקבלה. ההחלטה כללה המלצה על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם מצרים והוצאת משרדי הליגה מקהיר. ועכשיו, מצרים מברכת את איחוד האמירויות ואת בחריין, והדרישה הפלסטינית - נדחתה. זו דחייה שהיא ככל הנראה חסרת תקדים בליגה הערבית.
באופן פרדוקסלי משהו, ישראל צריכה להודות דווקא לשתי המדינות שנאבקות על ההגמוניה במזרח התיכון - טורקיה ואיראן. על איראן השיעית הדברים כבר ידועים. הזרועות הארוכות שלה בוחשות בתימן, בעיראק, בסוריה ובלבנון. טורקיה הפכה למובילת האידיאולוגיה המאיימת של האחים המוסלמים. המעורבות שלהן, יחד ולחוד, היא מתכון בטוח לשפיכות דמים ולהתפרקות.
ישראל, לעומת זאת, מצטיירת כגורם יציב, בעל עוצמה, שחייב להיות חלק מכל קואליציה שנאבקת בשתי האויבות. כך שלא מדובר באהבה. מדובר בעיקר באינטרסים. ואולי גם בהתפכחות ממנטרות ישנות. ברקע נמצא גם שלטון האימים של חמאס, עוד שלוחה של האחים המוסלמים, שזוכה לתמיכה של קטאר, טורקיה ואיראן. השלטון הזה מייצג את מה שרוב מנהיגי העולם הערבי חוששים ממנו. וכאשר הרשות הפלסטינית של אבו מאזן מציגה עמדה דומה לזו של חמאס - היא רק פוגעת בעצמה ובתמיכה האוטומטית של עשרות שנים.
אין צורך להיסחף. ההחלטה של הליגה הערבית והמאמרים, המתרבים והולכים, בשבח השלום והנורמליזציה עם ישראל, לא מבשרים על מזרח תיכון ליברלי. עשרות שנים של תעמולת זוועה אנטי-ישראלית ואנטישמית לא יכולות להימחק בגלל אינטרסים עכשוויים. אבל ישראלים, כדאי לשים לב, יכולים לבקר בשנים האחרונות ברוב מדינות ערב. אין צורך בדרכון זר. הפלסטינים מתעקשים לצעוד לאחור. העולם הערבי עושה צעדים מהוססים קדימה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
