בימים אלה שוב מתכננת ממשלת ישראל הגבלות חמורות במטרה להוריד במהירות את רמת התחלואה במגפת הקורונה ולעצור את העלייה החדה במספר החולים כתוצאה מהתפשטות הנגיף. בשבוע שעבר נוספו 206 חולים קשים, לעומת 100 בשבוע שלפניו ו-42 לפני שבועיים. כלומר, מספר החולים קשה שמתווספים מוכפל כרגע בכל שבוע. אם הקצב הזה יימשך, במהלך אוגוסט עלולים להתווסף יותר מ-1,000 חולים קשה. זה כבר יהיה עומס משמעותי על מערכת הבריאות.
לא היינו צריכים להגיע למצב הזה. הממשלה קיבלה הרבה הצעות טובות, כולל מהצוות בראשות פרופ' אלי וקסמן שייעץ למל"ל, ושיש לי הזכות להיות חבר בו. זה חלב שנשפך, אף שכל ההמלצות רלוונטיות ודחופות גם להמשך - ובמיוחד קיצור הזמן לבדיקה והקמת גוף תחקור יעיל לאיתור ובידוד מגעים של נדבקים. ניתוח הסיבות שבגינן הגענו למצב הנוכחי הוא חשוב, בעיקר כדי שלא יישנה, אבל לגל השני זה כבר מאוחר מדי.
שורת ההגבלות שהממשלה שוקלת כוללת הטלת סגרים חלקיים בתצורות כאלה ואחרות וסגירת פעילויות שונות. לצערי אין נתונים שעל-פיהם ניתן לדעת את מידת ההשפעה שתהיה לצעדים אלה. למשל, אין עדות לכך שסגר בסופי שבוע יועיל, ואם כן - באיזו מידה. באופן דומה, היות ולא הוקם גוף תחקור, אין מידע מקיף על מקומות ההדבקה ועל כן החלטות על סוג המקומות והפעילויות שיוגבלו אינן מבוססות על נתונים.
בתוך ערפל הנתונים אני מציע חלופה לסגר כללי. אומר מראש ואדגיש שהחלופה אינה טובה, ואפילו מזעזעת. היא מפלה אוכלוסיות מסוימות לרעה, אבל היא עדיפה בהרבה על סגר, ותסיר מיידית את האיום על מערכת הבריאות.
אלוהים נמצא בפרטים ואלה דורשים חשיבה מרובה. במסגרת המוגבלת שלנו אחלק את ההצעה לשניים:
1. בידוד מלא ככל שניתן של קבוצות הסיכון לתחלואה קשה מקורונה, למשל בני 60 ומעלה.
2. המשך ההגבלות על התקהלויות, למשל עד עשרה אנשים במקומות סגורים ו-20 במקומות פתוחים.
עמידה בשני התנאים האלה תאפשר, למיטב שיפוטי ובהתאם לנתונים הקיימים, להשאיר את שאר המשק פתוח. לא הכול יתפקד כרגיל, אבל חיי מסחר חלקיים יישמרו.
היתרונות של ההצעה בולטים. ראשית, היא מסירה באופן מיידי את האיום של קריסת מערכת הבריאות, כי 80% מהחולים הקשים הם מעל גיל 60. שנית, הגבלות ההתקהלות על שאר האוכלוסייה הן חמורות. הן יורידו את קצב הנדבקים, וכשנגיע ליעד סביר - למשל של 400 נדבקים ביום - נסיר בהדרגה את ההגבלות גם על קבוצות הסיכון.
התפשטות הנגיף בבסיס גבעתי
שלישית, קבוצות הסיכון גם ככה נזהרות וממילא נמצאות בסוג של בידוד. הנתונים תומכים בזה: שיעורם של בני 60 ומעלה בנדבקים הוא רק 10%, לעומת חלקם באוכלוסייה (15%). מספר הנדבקים היומי של בני 60 ומעלה בגל השני דומה לזה שהיה בשיא הגל הראשון. לעומת זאת, בגילאים שמתחת ל-60 יש פי 3-2 יותר נדבקים ליום בגל השני לעומת הראשון.
יתרון מרכזי נוסף בהצעה הוא פעילות כלכלית מרבית, כולל המשך הפעלת מערכת החינוך והמשך עבודה של הורים לילדים קטנים. ולבסוף, יתרון מרכזי בהורדת הסיכון לקריסת מערכת הבריאות הוא שמחיר הטעות בהמשך הפעלת המשק קטן. במקרה הגרוע, אם טעינו, וההדבקות בצעירים לא ירדו מספיק, לא יתווספו הרבה חולים קשים. אם זה יקרה, נוכל אז לנקוט צעדים קיצוניים יותר. בשלב הזה עוד ניתן למנוע אותם.
אחזור ואומר שהפתרון המוצע לא טוב. הוא לא הוגן והוא מפלה אוכלוסיות לפי גיל. כבר בשלב הרעיון, יישומו חייב להיות מלווה בתמיכה כלכלית באוכלוסיות המופלות. אבל האלטרנטיבה של סגר על כלל האוכלוסייה גרועה בהרבה.
בכל מקרה, יש מקום להמתין כמה ימים עם כל הצעדים הנוספים, כולל זה שאני מציע כאן. יש כמה נתונים מעודדים בימים האחרונים שמצביעים על האפשרות שהחלה מגמת שיפור שתמנע הגבלות נוספות. ההגדרה של מיהו חולה קשה הורחבה לאחרונה וייתכן שחלק מהעלייה בחולים הקשים נובעת משינוי זה.
בנוסף, קצב הגידול בנדבקים בני 60 ומעלה קטן משמעותית מזה של הצעירים יותר, ולכן תיתכן עלייה קטנה יותר בחולים הקשים בהמשך. חשוב גם לציין שהממשלה הטילה הגבלות נוספות רק בשבוע שעבר, ויעברו עוד כמה ימים עד שתבוא לידי ביטוי ההשפעה שלהן על התחלואה, אם תהיה כזו.
לאור כל זאת, כדאי להמתין עם ביצוע צעדים נוספים, אבל צריך להתחיל את הדיון החשוב בהם. עוד יותר חשוב לכלול בדיון את כלל האוכלוסייה, בעיקר זו שעליה שוקלים להטיל הגבלות, בבחינת Nothing About Us Without Us.
- פרופ' ערן סגל, מכון ויצמן למדע
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
