אנחנו הירושלמים מורגלים לרעש הסירנות שמפנות את הדרך לשיירות אורחים חשובים מחו"ל, אולם לאחרונה ניתן לספור על כף יד את הביקורים הללו. גם בכך יש להעיד על המצב הבינלאומי הירוד של ממשלת ישראל ושריה. בה בעת, בנוסף לקיצוץ חסר תקדים בתקציבי משרד החוץ, עד כמעט שיתוק, המשרד נפגע גם מתהליך קניבליזציה מתמשך בסמכויותיו, שנמסרו לשרים אחרים מטעמי כבוד, כוח וקואליציה.
"קניבליזציה", ביטוי שמקורו באכילת בשר אדם, משמשת לתאר פגיעה ביחידה אחת עבור יחידה אחרת מאותו סוג, בעיקר לצורך חלקי חילוף. בממשלה שיש בה שר למורשת ושר למסורת (וירושלים), נוח לענות על צרכים קואליציוניים באמצעות עקירת נתחים ממשרד החוץ כדי להשביע תיאבון של פוליטיקאים רעבים, מומחים בעיניי עצמם.
מינויו של רון דרמר לשר לעניינים אסטרטגיים, ובפועל שליח אישי של בנימין נתניהו לוושינגטון, אינו מפתיע. למרבה התסכול של העובדים המיומנים בשגרירות בארה"ב, זו לא הפעם הראשונה שיש לראש ממשלה צינור ישיר לשם, בתואר כלשהו. זה ממשיך בדוד אמסלם, שהוא לא רק שר נוסף במשרד המשפטים והשר המקשר בין הממשלה והכנסת, אלא גם הממונה על הוועדה לאנרגיה אטומית והשר לשיתוף פעולה אזורי. האזור המדובר הוא המזרח התיכון, שדורש מומחיות רבה, שאותה יש בשפע במשרד החוץ. רבים עבדו בנציגויותינו שם, לרבות בקידום יחסים בין המדינות עוד לפני שקיומם יצא לאור. אך לא הם שיטפלו בשיתוף הפעולה, אלא שליש שר נטול רקע.
שרת ההסברה גלית דיסטל אטבריאן אומרת בגלוי שיש לפנות לבייס היהודי, כלומר היא מכריזה שלטעמה, כל היתר בארץ ובעולם לא רלבנטיים. ואז הגענו לשר התפוצות והמאבק באנטישמיות, עמיחי שיקלי. לצורך הדיון, נניח שמדובר באיש ראוי במיוחד. אלא שלאנטישמיות מניעים וביטויים שונים והמאבק נגדה צריך להתאים עצמו לנסיבות. אין אדם, מוכשר ככל שיהיה, שמסוגל להבין לאשורו את המצב בכל מדינה מבלי שיש לו הידע הפרטני שיש לשליחי משרד החוץ. לכן לא יכולה להיות לו הבנה כיצד נכון להתמודד דווקא שם עם סוגייה רגישה כמו אנטישמיות.
להמחשה אני מצרפת כאן כתבה מיוני 2003 ב"סאנדיי טיימס", אז העיתון הנפוץ ביותר בדרום אפריקה שבה כיהנתי כשגרירה (ותודה לארכיון העיתון, שנענה, חיפש ומצא). כמה חודשים לפני פרסום הכתבה הזאת יצא העיתון במבצע גיוס כספים מתוקשר להפגת רעב באזור מסוים. בכתבה המצורפת מסופר שהוחלט שהכסף שנותר בידיהם לאחר חלוקת מזון יושקע בשכפול פרויקט חקלאי ישראלי.
בכתבה יש שני צילומים. אחד של קשיש שנבחר להשתתף בסבב הראשון של הפרויקט שלנו, אחיו של אדם שנהרג במאבק נגד אפרטהייד, והשני מראה את החלקה הדלה של אם לארבעה, שמספרת שהיא נאבקת לפרנס את משפחתה ושואפת להשתתף בסבב הבא.
הדרך לכתבה מסוג זה רצופה ידע, קשרים ותקציבים. בערך באותו זמן הציע סגני דניאל פנחסי לעשות אצל חקלאים קטנים בדרום אפריקה שימוש במערכת השקיה פשוטה בלחץ נמוך, שפיתחו חברות ישראליות עבור השוק הסיני. עוד קודם היינו בקשר עם יהודייה שהקימה ארגון רווחה לשחורים בימי השלטון הלבן, ופועלה התרחב כאשר השלטון התחלף ב-1994. מתוך האפשרויות שהציעה, בחרנו למקם פרויקט ניסיוני בעיירה קרדוק, שנחשבת לסוג של תל חי.
לאחר כמה נסיעות של דניאל ושל עובד בעמותה קם לו פרויקט צנוע אך מבטיח: בכתבה מסופר שמתוך כ-120 חלקות קטנות, 18 היו ירוקות, ובעליהן היו צפויים למחזור נוסף של גידולים לתצרוכת עצמית ולמכירה. לפי השער היציג אז, העלות ליחידה הייתה כ-100 דולר, שהם כ-600 שקל במחירים של היום. כאשר קראתי ב"סאנדיי טיימס" על מבצע ההתרמה לכפר הרעב, חשבתי על הפרויקט שהקמנו כמה חודשים קודם, והצעתי לעורך, שהרבה לפרסם ביקורת כלפי ישראל, לבוא ולראות. התוצאה לפניכם.
אפשר לשאול, מי בכלל מעוניין לעזור לדרום אפריקה, מדינה שהייתה נגדנו? הכי פשוט לחלק את העולם לבעדנו ונגדנו. ניתן לחשוב שלא שווה להקדיש מאמץ למען כתבה בעמוד 6. מותר להגיד שלא משנה מה יחשבו עלינו, ואני מכירה את הפירושים לדבריו של בלעם "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", ולפיהם התכוון לקלל ויצא מברך. אבל בעולם מקושר ומחובר נדרשים שיתוף פעולה ורצון טוב. כדאי לשאול את צפון קוריאה או איראן, את אלבניה של תקופת המלחמה הקרה ואת דרום אפריקה בזמן העיצומים, אם בידוד הוא מצב רצוי למדינה.
אלא שכדי לייצר רצון טוב, ועל מנת לזהות אינטרסים משותפים ולקדם אותם, לא מספיקות הצהרות בומבסטיות, ואין די ב"הוריתי" ו"הנחיתי" או "סיכמנו" ו"חתמנו". לא די בביקורי בכירים ובכותרות שהם עושים. בלי גיבוי של מי שבקי ומרושת, דואג להכנות לפני מפגשים ועוקב אחרי יישום, נמצא בשטח, מכיר את הרגישויות בכל מדינה, ובעל גישה למשאבים שמאפשרים להוציא רעיונות והחלטות לפועל - בלי כל אלו מדובר בחלון ראווה שאין מאחוריו חנות.
רבים מאוד בעולם מכירים את ישראל רק דרך התקשורת, על כל המשתמע. נסו לדמיין מה היה קורה אילו ישראל הייתה מקדישה מדי שנה עלות של טנק אחד (על מטוס קרב אני לא מעזה לחשוב) כדי לזמן ליותר אנשים היכרות יותר קרובה, ולאפשר למשרד החוץ לתפקד כפי שהוא לא רק אמור, אלא גם יכול. זה כולל השקעה בפעולות מותאמות לכל מקום של מה שמכונה "עוצמה רכה" כמו סיוע חקלאי, תכנון מים, חילופי סטודנטים, פעולות תרבות לסוגיה ועוד.
טובה הרצלאלו אינם פתרונות פלא, אך אין ספק שהם מניבים תוצאות לטווח ארוך, בין היתר בתדמית ובסחר. ניצול יעיל של כוח האדם המסור והמיומן של משרד החוץ, בכל מקום לפי תנאיו, יישא גם פירות בתחום המדיני, שהרי אופי ראיון לתקשורת או שיחות עם אקדמאים משתנה ממדינה למדינה, והדגשים בשיחה במשרד החוץ בדרום אפריקה שונים מהמתבקש במרכז אירופה או בצפון אמריקה.
דיפלומטיה איננה אלתור אלא מיומנות. קיצוץ בתקציבי משרד החוץ ומסירת נתחים מתפקידיו לאחרים פוגע במדינה. למרות המשבר שבו נתונה ישראל, שמכביד מאוד גם על יחסיה בעולם, גישה נכונה שתאפשר לאנשי משרד החוץ לתפקד תשתלם בסופו של דבר לכולנו, ותסייע להתגבר על השקט הצורם של שיירות האח"מים החסרות.
- טובה הרצל כיהנה כשגרירה בדרום אפריקה, הייתה השגרירה הראשונה במדינות הבלטיות לאחר התפרקות ברה"מ, ואחראית על הקשרים עם הקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
