"תזכיר לי, בכלל עשינו קמפיין בנבאדה?", אומר המועמד לנשיאות מאט סנטוס (ג'ימי סמיתס) באחד מפרקיה האחרונים של הסדרה "הבית הלבן", מותש בסופו של ליל הבחירות, כשהוא מגלה שניצחונו תלוי במדינה אחת לא צפויה שטרם נספרה. איתה יגיע לבית הלבן, בלעדיה יישכח בתהום הנשייה. גם יועצו מתקשה לזכור, והטלטלה הדמיונית הזו בסדרה בדיונית ממחישה היטב את האבסורדים האפשריים של ליל הבחירות - ימים ארוכים לפני שדונלד טראמפ ולפניו ברק אובמה הפכו את הפוליטיקה היומיומית האמריקאית לכזו תוכנית ריאליטי ממכרת.
מבין שלל ההסברים המלומדים מדוע ארה"ב לא דוחה בשתי ידיים את השיטה הסבוכה והמתישה ששמה "הקולג' האלקטורלי", שלמעשה הופכת את הכרעת רוב האזרחים האמריקנים לבדיחה ואת הקמפיינים הפוליטיים לסיוט גיאוגרפי שכולל זינוק במטוסים בין 6-5 מדינות שנמאס לשמוע את שמן, אפשר להציע גם אחד לכאורה פחות רציני: כי זה פשוט כיף. או ליתר דיוק - זה מבדר.
גם אם במהותה השיטה הזו היא לדעת רבים א-דמוקרטית ונותנת כוח מוגזם למדינות הקטנות, וגם אם היא נוסדה כפשרה מפא"יניקית בין קבוצות לחץ של חקלאים ועסקנים שניסו להבין איך לנהל מדינה שוממה אי שם במאה ה-18, הרי בדבר אחד השיטה הזו כן מעודדת את המשחק הדמוקרטי, בדרכה האנטי-דמוקרטית: היא הופכת את הפוליטיקה למשחק, לטורניר, לבידור שמושך אותך פנימה. ואם יש משהו שהאמריקנים מבינים אינטואיטיבית, ותוכיח זאת הוליווד, הוא שבידור הוא צורת התעמולה והשכנוע האפקטיבית ביותר.
טראמפ, פושט רגל סדרתי, שכנע את צופיו ב"המתמחה" כי הוא גאון עסקי יחיד בדורו שיגשים להם את החלום האמריקני, ואחר כך מתוך הדימוי הזה רכב בהצלחה אל החדר הסגלגל
מאות ועשרות סרטים וסדרות התרחשו בנפתוליה של הפוליטיקה האמריקנית. שתי המפורסמות ביותר - "הבית הלבן" (האופטימית) ו"בית הקלפים" (הפסימית והצינית) - אף דמיינו מערכות ולילות בחירות מלאים בטוויסטים לא סבירים, כיאה ליציר כפיהם תסריטים הוליוודיים.
השאלה היא כמובן מה קורה כשבדרן נמצא בבית הלבן במציאות. כי אם לוקחים שנייה צעד אחורה מכהונת טראמפ - בין אם הוא בסופה או רק בחציה הראשון - כדאי לזכור שזו הבשורה האמיתית מהצלחתו המטאורית: לראשונה בהיסטוריה, האוחז בתואר המנהיג החזק בעולם לא הגיע למעמדו כפוליטיקאי מקצועי, עורך דין או גנרל בדימוס - אלא כמי שהגיע לתחום מ"ענף התעמולה", כלומר מתעשיית הבידור של ארה"ב.
טראמפ, פושט רגל סדרתי, שכנע את צופיו ב"המתמחה" כי הוא גאון עסקי יחיד בדורו שיגשים להם את החלום האמריקני, ואחר כך מתוך הדימוי הזה רכב בהצלחה אל החדר הסגלגל. וכך, במהלך כהונה שבה התחלפו תדיר מושגי האמת וה"פייק", הצטמצם גם הפער בין "להיות נשיא" לבין "לשחק נשיא". לא מפתיע שבאחד הסרטים ההוליוודיים השנונים מהתקופה האחרונה, "מה הסיכוי?", הנשיא הוא שחקן לשעבר שגילם פעם את הנשיא ואז רץ על הדרך למשרה האמיתית. זה מזכיר מישהו.
ברוח זו, אפשר גם לתהות אם הדרמה האחרונה שמספק לנו בימים ובשעות אלו טראמפ היא חלק מהצגה, מדימוי שיש לו כנשיא חסר מעצורים שחייב להילחם עד הרגע האחרון, בהנחה שאם הפרפורמנס מספיק טוב, תהיה גם כהונה שנייה? או שאולי זה כבר בכלל לא משנה מה נכון. טראמפ מזמן לא משתתף בהצגה, אלא מנהל אותה. אנחנו רק הניצבים בדרמה הגדולה שאמריקה יודעת לספק.
- בנימין טוביאס הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
