כדי להגיע לכפר הבדואי הבלתי מוכר כרכור שבו מתגורר פרחאן קאדי צריך לעבור את אתר הפסולת דודאים, לנסוע על כביש אספלט משובש עד שמגיעים לדרך עפר, ועליה להמשיך עוד קצת עד היישוב. כדי להגיע לאוהל שבו הוא מקבל את אורחיו - שמתקבצים מכל קצוות הארץ מאז חולץ השבוע ממנהרת חמאס ברפיח - צריך לחצות את הכפר עד דגל ישראל שהוצב במקום. סמוך לדגל הקימה המשפחה את אוהל האירוח, שמעוטר בדגלים קטנים צהובים. התמונה של החטופים חמזה ויוסף אלזיאדנה, אב ובן, תלויה בכניסה. קאדי יושב שם ומקבל את כל הבאים, ערבים ויהודים. מזל טוב שברחת מעזה, בירך אותו אחד מהם.
"אני מקווה שכל משפחה תזכה לחיבוק שקיבלתי מעם ישראל ושכל אחד יזכה לחזור לחיבוק של אבא ואימא", אומר קאדי (52) בראיון ל-ynet. "משפחה זה משפחה, כאב זה כאב. אני רוצה להודות לעם ישראל שחיבק אותי ולחיילי צה"ל שסיכנו את החיים שלהם כדי להוציא אותי וממשיכים בזה גם עכשיו. אנחנו שותים פה קפה והם מסכנים את החיים שלהם. הזמנתי לפה את ראש הממשלה, את אבו יאיר, כדי להגיד לו קודם כל להוציא את האנשים (החטופים, א"ק). חבל על כל דקה שהם שם".
החגיגות לשחרורו של פרחאן קאדי, היום
(צילום: מאיר אבן חיים / עומר אלקאדי )
אוהל האירוח של המשפחה, היום:
הוא זהיר מאוד בדבריו בימים אלה, אחרי שבערוץ 14 טעו בתרגום דברים שאמר אחרי השחרור בערבית – שלפיהם הוא רואה עצמו כפלסטיני ולא ישראלי - מה שהוביל לסערה ולגינויים. "הדברים שאמרתי הסתובבו בכל העולם", הוא מסביר. "יכלו להקשיב ולראות שהכל שקר".
לאורך כל השיחה איתו הוא חוזר ומזכיר את החטופים שנשארו עדיין בעזה. "כבר כשפגשתי את חיילי צה"ל אמרתי להם: 'תבדקו אם יש פה עוד ישראלים'", הוא מספר. "אני כבר חזרתי למשפחה שלי, אבל אני לא מרגיש שלם כי אני יודע שיש עוד אנשים שעוברים את הסבל שאני עברתי. מתחילים להוריד את התמונה שלי מרשימות החטופים ואני מקווה שנזכה להוריד את התמונות של כולם. אנשים סובלים שם. זה לא שווה את זה".
"לא הבדילו בין יהודי לבדואי"
בוקר 7 באוקטובר תפס את קאדי, אב ל-11, בעבודה כשומר בבית האריזה במושב ישע שבעוטף. הוא שמע את האזעקות ונכנס לממ"ד במחשבה שמדובר בעוד אירוע נקודתי לפני חזרה מהירה לשגרה. "ואז ראיתי אנשי אל קסאם, והם יורים עליי", הוא משחזר. "ירו לי ברגל, קשרו אותי ולקחו אותי. צריך לזכור שנהרגו גם בדואים. הם לא הבדילו בין בדואי ליהודי. כשמגיע טיל לשגב שלום או לבאר שבע, הוא לא מבדיל. אנחנו חיים ביחד ואף אחד לא יקלקל את זה. גם בן גביר לא ישנה את זה".
החגיגות בכפר, היום:
את התקופה הראשונה הוא העביר עם אריה זלמנוביץ' בן ה-86 שנחטף מקיבוץ ניר עוז ובהמשך מת בשבי. "זלמן נפטר אצלי", הוא משחזר. "ישבנו ביחד בחדר חודש וחצי ודיברנו על מה הוא רוצה לעשות אחרי שנשתחרר. סיפרתי לבן שלו בועז שביום שהוא נפטר הוא הספיק להיפרד מכולם. התקרבתי אליו, והוא אומר שלום לקיבוץ, שלום לחברים, שלום לנכדה שאהב. בחצות הוא נפטר".
איך העברתם את הזמן יחד?
"הוא סיפר לי על הבית שלו בקיבוץ ותכננו שכשנסיים את השבי אני אבוא אליו. הוא דאג ששרפו לו את החפצים בקיבוץ. מאז 7 באוקטובר היינו כמו משפחה, ופתאום אין לך את זה. אתה לבד בשבי. במקום דמעות היו לי הסיפורים שלו. בחודשים אחרי שהוא מת לא היה לי מה לעשות, אבל לא לקחתי את עצמי לייאוש כי תמיד יש את מחר. יכולה להיות עסקה. תמיד יש את המחשבה הזו בצד. אולי מחר? אולי עוד שבוע? עוד שבועיים? עוד חודש?".
על חיילי צה"ל ששחררו אותו הוא מספר: "הם נתנו לי משקפי שמש, מים וחיבוק. כל אחד מהם חיבק אותי. הם אמרו לי להתקשר למשפחה, אבל אמרתי להם שיחכו עם זה. התקשרתי רק כשהייתי בדרך לסורוקה".
נראה שפה אתה מקבל חיבוק מכולם.
"הגיעו לפה משפחות מאילת כדי לחבק אותי. קיבלתי אותם ואמרתי שאני חייב לשאול אותם שאלה קטנה. איך הגעתם אליי? איך? אני בעצמי מסתבך להגיע לשטח פה. גם בבית חולים מאושפזים שלחו לי מכתבים ומתנות. אנשים שלא יכולים לזוז מהמיטה שלחו לי כי לא יכולתי ללכת אליהם. בסורוקה עשו לי פרידה וכולם היו עם דמעות. היה מרגש מאוד. אף אחד לא יכול לשבור אחדות. ישראל זו אימא של כולם. כולנו משפחה אחת גדולה. גם בצבא נלחמים יחד בדואים, דרוזים יהודים".
עוד 107 סרטים
אל האוהל מגיע חבר יהודי מהעבודה ואומר לקאדי שהוא נמצא בסרט שהוא עוד לא יכול לעכל. אלקאדי השיב לו ש"יש עוד 107 סרטים". הוא משתדל להיות אופטימי בנוגע לעתיד: "אני לא כועס כי חבל לכעוס ולחשוב על דברים רעים. 11 חודשים בשבי, אם הייתי כועס זה היה לוקח אותי למקומות אחרים".
אחרי החילוץ: ההגעה של קאדי לסורוקה
(צילום: דוברות סורוקה)
על ההפגנות לשחרור החטופים שמעת?
"לא. הייתי מנותק. אם הייתי יודע היה לי יותר קל. דאגתי למשפחה שלי אבל מדינת ישראל חיבקה אותה מהרגע הראשון ודאגה לה. הביאו לילדים שלי מיגונית ומשרד הביטחון לא עזב אותם לשנייה. אם הייתי יודע שזה ככה הייתי רגוע יותר בשבי.
"כבדואי, אני לא רואה את עצמי חי במדינה בלי יהודים. אנחנו יחד כל הזמן והלוואי שזה יישאר. הבן הגדול שלי בן 24. איפה הוא חי? עם מי הוא עובד ומבלה? יש לי חבר ממושב פטיש שהבנים שלנו נולדו באותו שבוע. שניהם הכירו ועבדו יחד באותו מפעל ואנחנו לא ידענו את זה. הם ממשיכים את המעגל. החברות הזו עוברת הלאה.
"כשהשתחררתי ביקשתי להתקשר לחבר מהעוטף שדאגתי לו. 11 חודשים, יום-יום, שעה-שעה חשבתי עליו. הוא היה עם המשפחה באופקים והוא בסדר. הרגשתי שלם. אבל חבר אחר מאחד המושבים נהרג. מצאו אותו באוטו עם חברים שלו. כולם עבר את 7 באוקטובר".
