כמעט שלושה חודשים אחרי הטבח הנורא, קיבוץ כפר עזה שוקק חיים במרבית שעות היום. חיילים עם נשקים דרוכים, קבוצות תיירים שמקבלות סיור מודרך, קציני משטרה שבאים לשמוע את סיפורי הגבורה, ולאחרונה גם אנשי מקצוע שמתחילים לחשוב ולתכנן את מה שנראה כרגע רחוק כל כך – שיקום הקיבוץ.
אבל בשעות הלילה המצב קצת שונה. בהיעדר תאורת רחוב או אור בבתים הנטושים, העלטה כאן מוחלטת. רק בית אחד, בנקודה הכי גבוהה בקיבוץ מואר באור גרילנדה חזק. זה הבית של אילת כהן (55) ושחר שנורמן (62).
בזמן שהממשלה מנסה להחזיר חלק מתושבי העוטף ליישובים, ועל חזרה לקיבוצים הסמוכים לגדר אין בכלל מה לדבר אילת ושחר הם הזוג היחיד שחזר לגור בכפר עזה, אחד הקיבוצים הכי קרובים לגדר, שספג מכה קשה מאוד ב-7 באוקטובר.
"הרעש לא שונה ממה שהיה ב-2014"
לפני כשלושה שבועות הודיעו אילת ושחר לרבש"ץ של הקיבוץ שהם חוזרים הביתה. "לא שאלתי את הצבא, אבל הצבא יודע שאנחנו פה, כי פעם בשבוע אנחנו מארחים את כל מי שנמצא בקיבוץ לברביקיו, מי שבא – ברוך הבא".
"חלק אומרים לנו כל הכבוד, אבל חלק אומרים שהשתגענו. אני לא יכול לחלוק עליהם", אמר שנורמן בחיוך. "אבל אני לא שואל מה דעתם. כל אחד יצטרך לעשות את ההחלטות שלו. אני לא שואל ולא ממליץ, אני רק חי פה".
יש פחד?
"כשיורד הערב והחושך מוחלט אז לא נעים לטייל בחוץ. אבל בתוך הבית חמים ונעים, ואני ישן כאן יותר טוב ממה שישנתי בכל מקום אחר. בתל אביב יש רעש של מכוניות. כאן זה לא שונה ממה שהיה ב-2014. הקיבוץ הרוס, אבל מבחינת הרעש, הדי הפיצוצים מעזה – זאת מוזיקה שאנחנו מכירים".
המוזיקה של כפר עזה מלווה את כהן מרבית חייה, ולא תמיד היא הייתה כה צורמת. "נולדתי כאן כשהקיבוץ היה בן 10. הקרבה לגבול והמרחק מהמרכז או מעיר גדולה הפכו את הקיבוץ למאוחד מאוד. אומרים שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד – אז אנחנו היינו הילדים של הכפר. הייתה הרבה אינטימיות נעימה, אהבתי מאוד לגדול פה".
"השקיעו הרבה מחשבה כשבנו את השכונות, שיהיה מרחב בין הבתים עם מקום לדשא. כדי לראות את זה צריך להגיע לנקודה מסוימת בקיבוץ. אנחנו במקרה גרים בשכונה שקרובה לגדר, אז זה ממש ליד הבית. אבל מי שמגיע לפיאצה הגדולה שבמרכז הקיבוץ לא מרגיש את עזה. בכל מקרה, כשאתה גר פה אתה מתרגל".
כילדה היא זוכרת נסיעות לעזה. "הרבה מהקניות עשינו שם. פעם בשבוע נסענו לים בימית דרך הרצועה. לא נסענו עם ליווי של חיילים או עם נשק. גדלנו אז עם עזה לא בתור מקום מאוד מפחיד ומאיים".
הזיכרונות הטובים מהילדות היו גם אלה שסייעו לה להחליט לבנות את הבית בקיבוץ. "אני הבאתי את שחר לקיבוץ. כשפגשתי אותו גרתי בתל אביב וכשנהיינו זוג החלטנו לצאת מהעיר. בשלב מסוים אמרתי שאני רוצה לחזור לנגב, זה היה אחרי ההתנתקות. כפר עזה היה פתרון טוב, כי הוא רצה אותנו. מצאו לשחר עבודה במפעל, אני פתחתי קליניקה לעיסוי ודיקור, ומאז לרגע לא הצטערתי".
"הרגשנו שהפקירו אותנו"
במתקפת הפתע של חמאס בני הזוג נשארו במשך יותר מיממה בתוך הממ"ד. "כשהתחיל הבלגן, ב-6:30 בבוקר, נכנסנו לממ"ד. חוץ מלצאת לסירוגין לשירותים או לנסות לראות מה קורה לא יצאנו במשך 30 שעות", סיפר שנורמן. "די מוקדם הבנו מה קורה. באחת היציאות שלי ראיתי מחבלים בתוך הקיבוץ, וגם הלכתי לחפש מישהי לבקשת בעלה, ומצאתי אותה בבית שלה אחרי שנרצחה".
"בהתחלה עוד הייתה לנו טלוויזיה, אבל אחר כך פסק החשמל. את האינפורמציה קיבלנו דרך אנשי קשר בוואטסאפ שסיפרו לנו מה קורה. באיזשהו שלב היינו צריכים לחסוך בסוללה אז הפסקנו להתעדכן. אמרתי לאחותי שרק כשיש חדשות טובות תדבר איתי – אז לא שמעתי ממנה יותר".
כהן: "קרתה פה פשלה איומה ונוראה, הרגשנו שהפקירו אותנו. ישבנו פה בלי חשמל, בלי מים, מבחינתנו סוף העולם הגיע ואנחנו יושבים באיזו מערה חשוכה שמי יודע אם אי פעם נצא ממנה".
גם הם לא יודעים להסביר מדוע פסחו מחבלי חמאס על ביתם, שנשאר עומד על תילו. אחרי שעות ארוכות בממ"ד, ביום ראשון ב-11:00 בבוקר הם חולצו על ידי הצבא. "נסענו לאחותי בצפון", שחזר שנורמן. "לקח לנו ימים בכלל להבן מי נרצח ומי נחטף, עד עכשיו אנחנו עדיין מרכיבים את הפאזל. אחר כך, ירדנו לתל אביב, כי היינו צריכים להיות קרובים ללוויות. קיבלנו מישראלי טוב דירה במרכז העיר, ואחרי חודשיים חזרנו לכאן".
"השאלה שצריכה להישאל בעיניי היא למה רק אנחנו חזרנו, ולא כולם. מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה שחמאס יגרש אזרחים ואחרי שלושה חודשים הם לא יחזרו? עבורי זאת אידיאולוגיה נטו", הוסיף שנורמן. "הרבה יותר קל לגור בצפון יוון, אבל כאן הבית. אפשר לעזוב בית רק בתקופה טובה, בתקופה רעה חייבים להיות בבית".
כהן: "החלטנו לחזור כי אנחנו לא אוהבים להיות פליטים. אני מבינה שלרוב האנשים שעברו את 7 באוקטובר בכפר עזה קשה לחזור לקיבוץ. אבל אנחנו נשארנו כאן בכל הסבבים הקודמים, מעולם לא עזבנו את הבית".
למרות הציפייה של בן זוגה, כהן מודה שאם היו להם ילדים היא אולי הייתה מדברת אחרת. "כשיש לך ילדים אתה אחראי על מישהו. ברור שאני לא מצפה מילדים להתמודד עם הדברים שאנחנו מתמודדים איתם בתור מבוגרים. אני לא חושבת שילדים צריכים להיות פה, לפחות עד לסיום המלחמה. אבל הרבה מבוגרים שאני מדברת איתם היו שמחים לחזור לכפה עזה כמה שיותר מהר".
כמו לגור בחווה בארה"ב
שגרת היום של בני הזוג כמעט שאינה כוללת יציאה מהבית. "חוץ מפעם בשבוע, בימי ראשון, כשאנחנו נוסעים לשפיים לפגוש חברים מהקהילה". עבודה, אין ממש. "העסק של אשתי קיים – אבל הלקוחות לא. אני עבדתי בקיבוץ סעד במפעל פלסטיק, ואני מקווה בתוך שבוע שבועיים להתחיל לחזור לעבוד".
גם קניות לא ממש נוח לעשות. "נתיבות לא פונתה, אבל בשדרות קצת יותר קשה לעשות קניות. נסעתי היום לקצב ולאיש הדגים שפותחים לכמה שעות כדי לקנות אצלם ושירוויחו כמה שקלים, כי המדינה לא עוזרת בינתיים לאנשים שהחיים שלהם רוסקו".
6 צפייה בגלריה
אילת ושחר בביתם. "מבאס להיתקע בשבע בערב בלי משהו שאתה צריך, אז מתכננים הכל מראש"
(צילום: הרצל יוסף )
"הבעיה העיקרית כרגע בלגור בכפר עזה היא שאין שירותים שאנחנו רגילים אליהם. אין פה חנות, אין מרפאה, אין דואר", הוסיפה כהן. "מבאס להיתקע בשבע בערב, כשתכננת להכין ארוחת ערב, בלי משהו שאתה צריך. אז מתכננים הכל מראש. כל משפחה בחווה או בכפר בארצות הברית צריכה לעשות את אותן תוכניות, אנחנו משתדלים שזה לא יקרה לנו".
גם האפשרות של לעשות קניות אונליין ירדה בינתיים מהפרק. "אנחנו לא יכולים לקבל משלוחים הביתה. התרגלנו לפתוח את האינטרנט ולעשות קניות, ועכשיו זה לא קיים. אז לא נוח, אבל כבר חיינו ככה. אני חושבת שזה יהיה כישלון של מדינת ישראל אם ביולי הכל פה יהיה עדיין סגור".
"לכלניות לא אכפת שיש מלחמה"
סיור בכפר עזה לא מאפשר לשכוח מה קרה כאן. יותר מ-70 חברי הקהילה הקטנה והמלוכדת נרצחו, בהם תינוקות, ילדים וקשישים. 18 מחברי הקיבוץ נחטפו, חלקם כבר לא יחזרו בחיים מעזה.
הגופות וסימני הדם אמנם פונו ונוקו, אבל קירות הבתים חרוכים, תכולתם שנשפכה החוצה, הכתובת "מזוכה" בכל מקום וחורי הכדורים לא מותירים מקום לספק לגבי מה שהתרחש כאן. בחלק מדירות המגורים בשכונת "הדור הצעיר" עוד עומד ריח המוות. "כמו לכל דבר אתה מתרגל", אמרה כהן. "אנשים עושים סיורים באושוויץ. כשאתה בא פעם אחת זה קשה, כשאתה מדריך תיירים יש שחיקה של התחושה הזאת. אני, באופן אישי, חושבת שכמה שיותר מהר צריך לפנות את הדירות האלה".
6 צפייה בגלריה
הפרגולה בחצר של אילת ושחר. "החיים בקיבוץ היום לא שונים מכל סבב לחימה"
(צילום: אילת כהן)
"בגדול, החיים בקיבוץ היום לא שונים מהחיים בקיבוץ בכל סבב לחימה. גם בסבבים הקודמים רוב האנשים לא היו, זה לא משהו שאנחנו לא מכירים", הוסיפה כהן. "הקיבוץ לא באמת ריק. פעם יכולתי לשבת במרפסת שלי 5-4 שעות ולראות אולי שלושה אנשים עוברים. לפני חמש שנים רוב הישראלים לא ידעו איפה הקיבוץ נמצא על המפה, עכשיו בכל העולם יודעים שיש מקום שקוראים לו כפר עזה".
"כשישבנו בממ"ד בזמן האירוע, אחד הדברים שהדהימו אותי היה שלילה שלם שמענו יריות מסביב לבית שלנו, בלי הפסקה. השעות נקפו וכל הזמן יריות, פיצוצי רימונים ו-RPG. בחמש בבוקר אמרתי לשחר שאני לא מבינה איך יש להם עדיין כדורים", הוסיפה. "על אותו משקל, עכשיו מגיעה לכאן בכל יום עוד קבוצה ועוד קבוצה, זה לא נגמר. אתמול הגיעה קבוצה של חב"דניקים מברוקלין! הם ירדו מהמטוס והגיעו ישר לכפר עזה. זה נשמע לי מטורף, אבל אם הם הגיעו עד לפה, כנראה הם רוצים את הסיפור שלנו".
6 צפייה בגלריה
סיור של נציגים מאוניברסיטת פנסילבניה בכפר עזה. "אם הגיעו עד לפה כנראה הם רוצים את הסיפור שלנו"
(צילום: REUTERS /Amir Cohen)
על הפחד מהאיום הביטחוני הם לא מוכנים לשמוע. "לפני כמה שנים פגשתי חברת קיבוץ, זה היה בתקופת העפיפונים, והיא אמרה שהעפיפונים זה הדבר הכי מפחיד שקרה לנו. כמובן שזה לא נכון, נפלו פה פצצות. זה לא יהיה הדבר הכי מפחיד שקרה לנו, אבל כדרכם של טרוריסטים הם הצליחו לייצר פחד מאוד עמוק בליבם של הרבה מאוד אנשים".
למרות המצב הקשה בקיבוץ, כהן מנסה לשמור על חשיבה חיובית. "אני רוצה להיות אופטימית ולהאמין שאולי יהיה אפילו יותר טוב ממה שהיה. חברות שלי ביקשו ממני להודיע כל יום שאני בסדר, אז פתחתי קבוצה שקראתי לה 'Good Morning כפר עזה'. אני כל בוקר מצלמת תמונות אופטימיות של הקיבוץ ושולחת.
"לפני כמה ימים הלכנו לבקר בבית של אמא של חברה שלי, שנשרף. בגינה יש עציץ והנרקיס בו פרח. שלחתי לה תמונה וכתבתי לה 'החיטה צומחת שוב'", סיכמה. "חודש מעכשיו כל הנגב יתמלא כלניות, לכלניות לא אכפת שיש מלחמה".
