משנכנס אב נכנסים יהודים חילונים בישראל לכוננות בר-קמצא: לא זו בלבד שבקרוב יסגור עלינו מפגן הצביעות המאורגן של ט' באב עם השבתה כפויה של בתי הקפה, המסעדות, התיאטראות ובתי הקולנוע, וייכפה עלינו האבל על מקדש שאיננו חפצים בו במצוות אל שאיננו מאמינים בו; לא, גרוע מזה: שטף של תוכניות פטפטת לעוסות יציף אותנו ממסכי הטלוויזיה ומאולמות האירועים של תעשיית הקלישאות היהודתיות, והוא יעלה בפעם-המי-יודע-כמה, בפלפולי פסוקים ובדרושי מדרשים, את הגירה המילולית השגרתית על "שנאת חינם" ו"חורבן הבית". אין טעם להלאות את עצמנו בריטואל זה שכבר היה לזרא.
בעוד ט' באב ממחיש את עליבותם הרוחנית של החילונים הנכנעים לשיח המסורת והמורשת האורתודוקסיות ברוח העגלה הריקה, דווקא שלושה ימים לפניו, היום, ו' באב, חל יום הראוי להיות יום זיכרון, מחשבה ועיון לכל יהודי מודרני בן-זמננו. ו' באב? מה קרה ב-ו' באב?
פרט למומחים אקדמיים, כמעט איש אינו יודע. מערכת החינוך הקפידה להשתיק אותו אפילו בימי הדומיננטיות החילונית שלה. והיא לא הייתה צריכה להתאמץ. לא היו לו דורשים מבחוץ כי גם החילונים הפקירוהו לערפל הבורות, והיום, בעידן המיסיון האורתודוקסי האינטנסיבי, קל וחומר. אבל ו' באב הוא יום הולדתם הרוחני של כל היהודים החילונים, שנפטרו במשיכת כתפיים מעבודת האלילוהים ובכל זאת שומרים על זהותם, לפתחה ולקדמה.
ב-ו' באב תט"ז (27 ביולי 1656) התכנסו הפרנסים והרבנים של קהילת יהודי אמסטרדם כדי להטיל "חרם, נידוי, אלה ושמתא" על בן הקהילה ברוך דה אספינוזה (שפינוזה), על "מעשיו והשקפותיו הרעים" ועל "הכפירות הנוראות שעשה ולימד". הם גזרו כי "ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשוכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו". הם אסרו על כל מגע איתו ובמיוחד אסרו "לקרוא שום חיבור שעשה או כתב".
ההיסטוריה הפרה את עצתם של בעלי החרם, וכתבי שפינוזה הפכו לנקודת המוצא של הפילוסופיה המודרנית, של הפילוסופיה של המדע, ובתולדות ישראל - של ביקורת המקרא. מן הפילוסופיה של המדע נולדו המהפכה המדעית והטכנולוגית; מביקורת המקרא - ההשכלה והחילוניות היהודית; ובכמה גלגולים - גם הציונות ומדינת ישראל, ששפינוזה היה הראשון שהצביע עליהן, עוד במאה ה-17, כעל אפשרות תיאורטית בחיק עתיד בלתי מוגדר. ב-1670 הוא כתב ב"טראקטאט התיאולוגי-פוליטי", כמעט ברוח נבואית: "אם יסודות דתה (של האומה היהודית, ד"א) לא יתישו את נפשם (של היהודים, ד"א), כי אז האמנתי בהחלט, שבהזדמנות הראויה, מאחר שהעניינים האנושיים עלולים לשינויים, יקימו בזמן מן הזמנים את מדינתם שנית".
אין פלא שדוד בן גוריון, שפינוזיסט מובהק, דרש ב-1953 לבטל בדיעבד את החרם. הוא רק טעה בכך שתבע זאת מן הרבנים, ובכך הכיר בעקיפין בסמכותם הרוחנית על החילונים, בדיוק אותה טעות פטאלית שעשה כשהלך מתוך נימוס אל החזון אי"ש ואפשר לו להמשיל לו את משל "הגמל הטעון" שהפך לאגדת "העגלה הריקה".
אך מעל לכל הדגים שפינוזה בחייו את אפשרות הקיום של יהודי חילוני ללא שמירת מצוות וסגידה פולחנית, ומחוץ לקהילה היהודית האדוקה, מבלי להסתפח לשום דת אחרת (ובמיוחד מבלי להתנצר). ואם כי בימיו דן אותו צעדו זה לקיום יחידני של גאון בודד, הרי במרוצת הדורות הפכו אותו חייו לדמות המופת של ההשכלה היהודית, של המודרנה היהודית ובעקבותיהן של החילוניות היהודית.
דורון ארזימסורת היא בעם ישראל להפוך מאורעות רעים למקור חוסן רוחני באמצעות ימי זיכרון וחג. כך ט' באב; כך ט"ו באב, שבו נהפך זכרה של מלחמת שבטים אכזרית בשל אונס ורצח נוראים ל"חג האהבה"; וכך מן הראוי שיהיה למאורע החרם: היהודים החילונים חסרים ימי זיכרון וחג ייחודיים משל עצמם. אם בעבר אפשרה הציונות את חילונם של החגים הדתיים והעברתם, ללא המצוות הדתיות, למסגרת לאומית-ישראלית, הרי שקיעת הרנסאנס הציוני והשתלטות הכוחות האורתודוקסיים החשוכים על הגדרת היהודיות השכיחו ועיקרו את המניע הראשוני שביסוד התהליך - את המרד בדת. עלייתו של ט' באב וכפייתו על הציבור החילוני בכוח החוק ממחישה תהליך זה.
ו' באב, לעומת זאת, הוא יום זיכרון יהודי-ציוני-חילוני ייחודי. אין לאדוקים ולא יכול להיות להם כל חלק בו, ואין הם יכולים להשתלט עליו בטענתם הצבועה השגורה, "זוהי מדינה יהודית" או "במה אתם יהודים". ראוי שנהפוך אותו מיום זיכרון לניסיון מתועב לדיכוי המצפון, הרוח והמחשבה, ליום חג לחופש המצפון והמחשבה, לרוח האדם בכלל, ולרוח האדם היהודי החופשי היוצר בפרט. הבה נקרע ברוחנו ביום ו' באב, באופן סמלי, את כתב החרם. ובייחוד בימים אלה.
- דורון ארזי הוא היסטוריון צבאי, סופר ועיתונאי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 07:15, 24.07.23
