תיעוד התקיפה של אריק אשרמן בשבוע שעבר
(צילום: איק אשרמן)
זה לא יעזור. גם לא בעוד 50 שנה של מאחזים. כל עוד נערי הגבעות לא יגנו פעולות אלימות, לא ידברו איתם על תפיסות עולם. כשהיד מכה, האוזן לא שומעת. את הפרחח שהכה לפני כמה ימים את אריק אשרמן בבנימין עם אלה באופן ברוטאלי צריך להעניש באידיאולוגיה: לא לתת לו להכות בפטיש ולקבע מסמר, לתקוע יתד של צריף בגבעה, להחזיק קרש, לא לטפס על הגג בקור בכדי לתקן את הסכך הדולף עבור חבריו. לא לתת לו להרגיש את האידיאולוגיה בעצמות. אך מעל הכל לגנות את מעשיו.
המציאות הכאוטית בשטחי יהודה ושומרון מייצרת כבר 50 שנה אירועים שקשה לתפוס. סלט הכוחות הפועלים בשטח והמרחבים הפרועים הם קרקע פורייה לאיבוד הצפון. לאיבוד המוסריות. ביום רביעי האחרון, עת שהה בחברת רועי צאן פלסטינים, הגיע פעיל השמאל אריק אשרמן בסמוך למאחז "מעלה אהוביה" בבנימין שם היו כמה נערי גבעות. אשרמן הוא דמות מוכרת בגבעות וכבר חווה לא מעט עימותים אלימים. נטען נגדו כי הוא פרובוקטור שמגיע לזירות עם חיכוך ידוע מראש.
בינו לבין הנערים התפתח ויכוח, הפלאפונים נשלפו ואיתם הגידופים, הקללות ושאר ירקות. אבל אז, משום מקום, מגיע נער צעיר ותוקף עם אלה את אשרמן שיכול להיות הסבא שלו. פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. אשרמן, לראשו קסדה, מנסה להתגונן. חבריו של הצעיר צועקים: "בלי אלימות. לא להרביץ", אך לא עוצרים בעדו. הפרחח הצעיר עוצר רק אחרי שבא על סיפוקו.
גם התקרית היא צ'אנס. גינוי יכול היה להחזיר את המצב צעד אחד אחורה, לרגע שבו מקשיבים. אך כעת, עם רעש האלה וצעקותיו של אשרמן, כבר קשה לשמוע אותם
אשרמן מסתלק משם, מגיש תלונה במשטרה והאירוע שתועד הופך לוויראלי ומוצף בתקשורת. נערי הגבעות, רובם לא אלימים, לא מגנים את המעשה. בתגובה הוציאו הודעה כי אשרמן הוא פרובוקטור שהגיע למקום עם פלסטיני שהוא מחבל. בלי מילה על התקרית האלימה, בלי גרם של חרטה.
אשרמן הוא לא הסיפור. הסיטואציה האלימה הזו מתרחשת בנקודת זמן ובגיאוגרפיה קריטיים מאוד לנערי הגבעות. כארבעה חודשים אחרי האירוע הטראגי, שנחקר עדיין במשטרה, ובו נהרג בתאונת דרכים לאחר מרדף משטרתי הנער אהוביה סנדק ז"ל, ובמקום בו התרחשה התאונה.
כמה שעות קודם התקרית, המאחז שהוקם רגע לאחר התאונה, פונה על ידי כוחות מג"ב. הנערים הגיעו להקימו מחדש. צה"ל לא השאיר שם לוחמים. אם רצה למנוע את הקמתו מחדש של המאחז יכול היה לעשות כן. אשרמן כן היה שם, שמר מרחק ותיעד. כל חלק בפסיפס המורכב הזה של יהודה ושומרון עשה את תפקידו. אבל אז הרוחות התלהטו.
אלישע בן קימון צילום: אבי מועלםבחודשים האחרונים, לאחר מותו של סנדק ז"ל, רועה צאן שהסתובב עם מחברת וכתב שירי אהבה על ארץ ישראל, החל תהליך של הקשבה לנערי הגבעות. השיא היה בביקור של אלוף הפיקוד במאחז מעוז אסתר. רבנים ואישי ציבור מלב ליבה של הציונות הדתית הטו אוזן, שמעו על הקמת המאחזים, על המאבק בשמירה על השטחים הפתוחים, אידיאולוגיה. פתאום טוויסט לטובת הנערים הללו. נותנים צ'אנס.
גם התקרית היא צ'אנס. גינוי יכול היה להחזיר את המצב צעד אחד אחורה, לרגע שבו מקשיבים. אך כעת, עם רעש האלה וצעקותיו של אשרמן, כבר קשה לשמוע אותם.
- אלישע בן קימון הוא כתב יהודה ושומרון של ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
