לפני שבועיים עשיתי קניות במינימרקט ליד הבית. בקופה עבדה כרגיל ס', בחורה צעירה מיפו שאנחנו נוהגות לגלגל שיחות חולין, בדרך כלל על מה היא רוצה ללמוד, על זוגיות, טיפה פוליטיקה. הפעם היא שאלה מה אני חושבת על העובדה שבית המשפט הורה לתושבים פלסטינים לעזוב את בתיהם בשייח ג'ראח. היא ממש כעסה. איך ייתכן שזורקים אנשים אחרי 70 שנה מהבתים שלהם? כל השיחות הפוליטיות שלנו עד אז היו של שתי ישראליות שרוצות לחיות את החיים. הפעם הטון השתנה. כאב לה, בער לה.
הבנתי אותה. היא דואגת לאנשים שאליהם היא מרגישה שייכות ועל פניו מצבם מקומם מאוד. ניסיתי להסביר לה שאלו בתי יהודים שסולקו מהם בכוח. "אז מה ההבדל?", היא שאלה אותי. "הרי יש המון בתים שגרו בהם ערבים שסולקו ב-48 והיום גרים בהם יהודים".
בשלב הזה נכנסנו קצת להיסטוריה וניסיתי להסביר לה – לא שזה ממש עזר לי - איך אני רואה את הדברים: ב-1948 אכן ברחו מישראל מאות אלפי פלסטינים, אבל זה קרה אחרי ניסיון אלים מצידם למנוע הקמת מדינה יהודית ולפגוע קשות בתושבים היהודים שהיו כאן. ובמלחמה, כמו במלחמה, יש קורבנות. בשני הצדדים.
אני מסכימה לגמרי עם דברי המפכ"ל שאמר שטרוריסטים - משני הצדדים - צריכים להיענש. הוא לא דיבר על שוויון במספרים אלא במעשים. ובאותה נשימה: כשפוגעים בנו - זכותנו להגן על עצמנו
חוק נכסי נפקדים מ-1950 העביר לאפוטרופוס הכללי את כל הנכסים של הפלסטינים שברחו למדינות ערב. אחרי 1967, עם סיפוח מזרח ירושלים לישראל, ומחשש שהמסופחים החדשים ידרשו לקבל את רכושם חזרה, חוקקה ב-1970 פקודה חדשה שלא מאפשרת השבת נכסי נפקדים במזרח ירושלים, אלא רק ליהודים.
"איזה מין צדק זה?", קראה ס'.
אני מצטערת, עניתי לה, אבל אני חושבת שיש בזה צדק רב. מי שברח מכאן או גורש – זו הייתה תוצאה ישירה של התוקפנות האלימה כלפי היישוב היהודי. אני לא חושבת שאנחנו צריכים לתת פרס למי שיזמו מלחמה מתוך כוונה מוצהרת לטבוח ביהודים או לזרוק אותם לים. אם לא היו עושים זאת, אף אחד מהם לא היה מגורש מכאן.
"זה לא בסדר", התעקשה ס'. "ובית המשפט לא עושה אתם צדק".
בית המשפט בישראל, אמרתי לה, פוסק לפי מה שהחוק מתיר לו. הוא לא המחוקק. את זה עושה הכנסת. בית המשפט, גם אם יסכים איתך שאין צדק בפקודה מ-1970 כלפי ערבים תושבי מזרח ירושלים, לא יכול אלא לפסוק על פי החוק.
במקרה הספציפי של שיח ג'ראח, הייתה שם כבר במאה ה-19 שכונה יהודית שחיה שם חצי יובל שנים עד שגורשה במאורעות המרד הערבי באמצע שנות ה-30. חלקם אפילו חזרו לאחר מכן, עד שנטשו ב-1948 לפני שהלגיון הירדני השתלט על המקום. כך זה נשאר עד למלחמת ששת הימים ב-1967, ומאז שנות ה-70 מתנהל מאבק להשבת הבתים האלה לבעליהם המקוריים. הזכרתי לה שגם יהודים שמוגדרים "פולשים" בתל אביב מפונים אחרי עשרות שנים.
להסכמה לא הגענו.
השבוע, לצערי, ס' ומוכרת ערבייה אחרת בסניף לא הגיעו לעבודה. אמרו לי שהוריה אסרו עליה להגיע מפחד שיפגעו בה. רציתי להגיד לס', ולהורים שלה, ולשכנים שלה, שאנחנו לא פוגעים במי שלא פוגע בנו. יש לפחות 1,000 תושבים ערבים ברמת גן, ואפס עימותים. הרמוניה מלאה.
אני מסכימה לגמרי עם דברי המפכ"ל שאמר שטרוריסטים - משני הצדדים - צריכים להיענש. הוא לא דיבר על שוויון במספרים אלא במעשים (פירות הבאושים היהודיים – ע"ע הלינץ' המזעזע בבת ים – הם מיעוט שולי וזניח). באותה נשימה אני אומרת: כשפוגעים בנו - זכותנו להגן על עצמנו.
הצתת ניידת משטרה בלוד, בשבוע שעבר
(צילום: משה מזרחי)
מה שקרה בלוד הוא דוגמא לכך: המשטרה - ביום-יומיים הראשונים - לא הייתה ערוכה להתמודד עם גל הפרעות. אז הגיעו לעיר עשרות בחורים, הקימו חמ"ל והסתובבו ברחובות מצוידים באלות כדי להגן על מתחמי מגורים יהודים שהיו בשלב הזה נצורים ובסכנה. הם ליוו את מי שהיה צריך לצאת מהבית לעבודה ולקניות, ובאופן כללי הנוכחות שלהם הייתה הגנתית, לא פרובוקטיבית.
הם לא היו מזן מחפשי הנקם ואולי הדם – כמו אנשי לה פמיליה ולהב"ה. הם לא שרפו מסגדים ולא הרביצו לחפים מפשע. הם הראו נוכחות והגנו על יהודים אחרים תוך ויתור על הנוחות שלהם. ובעיני זו יפהפה. הלקח מהאירוע בלוד הוא שהגיע הזמן לשנות את המשמר האזרחי, ולהוסיף לפנסיונרים גם צעירים נחושים שיפגינו נוכחות בוטחת.
הערבים הישראלים כאן כפי שהיהודים כאן וצריך לעשות הכול כדי להרגיע את המצב. אני אישית מוכנה ורוצה להשתתף בכל יוזמה לקירוב. אין לי כל ספק שרוב האזרחים הערבים בישראל רוצים לחיות כאן בשקט, לגדל ילדים, להתפרנס בכבוד, לחיות חיים שקטים. את הקומץ המתסיס, האלים והפרוע, צריך לעקור מהשורש ביד חזקה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
