דיוני הימים האחרונים על הכנסת טקסי יום הזיכרון אל תוך הוויכוחים הפוליטיים מעוררים בי אימה. אל משפחת השכול הצטרפתי, בצער עצום, לפני 15 שנה עם הירצחו של אחי יונתן אלדר בפיגוע בישיבת מרכז הרב, והאובדן השפיע על חיי בהרבה מובנים, שאחד מהם היה בחירה לעסוק במחקר על תולדות השכול הישראלי. בימים האחרונים מהדהדים בי דברים שקראתי במסגרת המחקר בעיתונות העברית משנות ה-30, ימי המרד הערבי.
התקופה התאפיינה בעוינות עצומה בין קבוצות ביישוב. שאלות כגון באיזו דרך יש לבנות את הבית היהודי, כיצד להתמודד עם הטרור הערבי ומה האופי הרצוי לחברה הנרקמת עוררו תסכול עצום. סוציאליסטים מול רוויזיוניסטים, תומכי מדיניות ההבלגה מול מתנגדיה, יישוב ישן (שהיום היינו מכנים חרדים) מול יישוב חדש (ברובו המוחלט חילונים) - כל אלה הרגישו שמתנגדיהם האידאולוגיים מנפצים את החלום שהם עמלים לממש. השיח בעיתונות המפלגתית היה לעיתים קרובות רווי קיטוב ושנאה.
אבל היו גם הפוגות במאבקים, ואלה התרחשו בעת שנפלו קורבנות. לעיתים קרובות, עם היוודע דבר הירצחם של יהודים, היו ערים שלמות עוצרות את פעילותן ותושביהן באו ללוות יחד את החללים. בכמה מקרים של הלוויות בתל אביב, חיפה וירושלים פסקה התחבורה הציבורית, נסגרו חנויות, והציבור לגווניו ובהמוניו בא לחלוק כבוד לנופליו. לוויות חללים היו האירועים ההמוניים ביותר בתקופה. פעמים רבות, המספידים היו מנהיגי היישוב, ומתנגדיהם הגדולים לא מחו על דבריהם אלא הבינו שהמחלוקות הפוליטיות יחכו לזמנים שמחוץ לבית הקברות.
כך קרה לדוגמה בעת הלווייתם של חמישה פועלים סוציאליסטים מקריית ענבים, שנרצחו בעת סלילת כביש בהרי ירושלים ב-1937. ב-11 בנובמבר תואר האירוע כך בעיתון החרדי "קול ישראל": "הלוויה ענקית ומחרידה שכמותה לא הייתה עוד בירושלים... כל הרחובות הראשיים והצדדיים היו מלאים מאנשים, נשים וטף... מכל החוגים והסוגים השתתפו בלווייה... בכל צעד וצעד בעבור האוטובוסים פרצו בכיות מכל העברים. נדמה היה שירושלים כולה בוכה ברגע זו, ענני דמעות נוטפים. עוד לא ראתה ירושלים מחזה מחריד כזה".
נראה מהתיאור שהציבור המגוון בירושלים לא שאל את עצמו אם אנחנו אחים או לא אחים, ולא דן במידת קרבתו האידאולוגית לאותם נופלים חברי קבוצה סוציאליסטית. השותפות בצער לא נומקה ולא נכתבו מאמרי דעה שקראו לאחדות. ההתנהגות נראית אינסטינקטיבית ומובנת מאליה - הפוליטיקה אינה עניינם של המתים, שלהם נושאים כולם הוקרה וצער. הדמעות היו גילוי של האחווה העמוקה ששררה תחת הוויכוחים והשסעים.
פעמים רבות נשאלתי מה חשיבותו של יום הזיכרון בשבילי, הרי תאריך האזכרה של אחי אינו מועד זה, ומה בכלל המשמעות האישית של זיכרון ציבורי. אז התשובה היא שעבורי ישנה ליום זה משמעות עצומה. עם השנים אני מתמלאת השתאות והכרת תודה לציבור שמשתתף בצערי, ומבינה כמה זה ייחודי לחברה הישראלית. האבל שמשתרר במדינה בקרב אנשים שלא מכירים את רוב רובם של הנופלים, הוא גילוי של רגש שנמצא תחת פני השטח כל הזמן.
ד"ר דבורה גלעדיהמשאלה שלי ביום הזיכרון אינה שמי שלא הכיר את אחי יזכור אותו. הבקשה "לזכור את כולם" אינה ריאלית ואינה הוגנת. אין לי רצון שרבים יישאו על גבם את הטרגדיה של רצח אחי ואין לי שום יכולת לספר את האדם הנהדר שהוא היה. המשאלה שלי היא שכל אחד מאיתנו ינשום עמוק את הצער שהוא חש נוכח מותם של אנשים שלא הכיר, ויבין שהצער הזה מעיד על עומק האחווה והסולידריות השוררת בינינו.
זו תחינה למתנגדי הרפורמה המשפטית ולתומכיה: אנא לכו בדרכי הדורות הקודמים. דעו להציב גבולות גם לוויכוחים הבוערים ביותר ואל תחללו את זכר הנופלים בחרפת המחלוקת. זכרו שמנהיגי הציבור המגיעים לבתי הקברות מגיעים כנציגי כנסת ישראל והממשלה, ללא קשר לפעילות שלהן. בואו נעמוד אל מול חללינו ופשוט נזכור. בלי הסברים ובלי פובליציסטיקה, באינסטינקט של אחים.
- ד"ר דבורה גלעדי היא אחותו של יונתן אלדר שנרצח בפיגוע בישיבת מרכז הרב ב-2008
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
