לגורם אמריקאי אחד הייתה הגדרה קולעת לביקור הצפוי של הנשיא ביידן בישראל. "המילה שאתה מחפש היא סנטימנטלי", הוא אמר, "בבית הלבן רוצים ביקור סנטימנטלי. ההיסטוריה של ביידן עם מדינת ישראל. הסיפורים משיחותיו עם גולדה מאיר. כל המקומות שהוא היה בהם כמה פעמים, מיד ושם ועד משרד ראש הממשלה. הפעם כנשיא אמריקאי. לא סנאטור ולא סגן נשיא".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
רגע, אמרתי לגורם. יש לנו קודם את מצעד הדגלים ואיומי חמאס. ואולי פינוי חומש והמשבר הפוליטי שלפני, או אחרי. ומה יעשה ח"כ ניר אורבך. "מה יהיה איתכם", הוא השיב, "כל יום כמו עשר שנים". עוד לא דיברנו על הממשלה החלופית האפשרית בכנסת הזו, ציינתי. זו שבליכוד מנסים להקים עם שרים בולטים בממשלה הנוכחית. טוב, שמעתי די והותר, השיב האמריקאי.
ההתעקשות האיראנית על הוצאת משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור הייתה מוקש. הוא התפוצץ, ועכשיו נראה האם הניסיון להשיג הסכם ישרוד את הפגיעה
לוושינגטון יש מספיק על הראש. הרוסים הצליחו לייצב מעט את הכלכלה שלהם, והם נהנים מזרימות אדירות של הכנסות בגלל עליית מחירי הנפט והגז – עלייה שהם עצמם יצרו, באמצעות המלחמה באוקראינה. זינוקי המחירים בארצות-הברית וההתכווצות הכלכלית שם מאיימים על בחירות האמצע, שאליהן הדמוקרטים מגיעים ממילא חסרי נשימה. הנשיא האמריקאי אמור להגיע לאזור, ואם הסנטימנט נמצא בירושלים, הרציונל יהיה בריאד, בירת סעודיה. המפלגה הדמוקרטית, שנשבעה להילחם כל עוד נפשה בה בדלקי מאובנים, שאנשיה הצהירו שיורש העצר מוחמד בן סלמאן הוא רוצח מתועב (פרשת רצח העיתונאי ח'אשוקג'י) – היא זו שזקוקה לבית סעוד יותר מאי פעם. המטרה ברורה: להוריד את מחירי האנרגיה באמצעות הגדלת ההפקה של חביות נפט, במדינות המפרץ ובסעודיה.
גם המחירים ידועים: לגיטימציה מחודשת למשטר הסעודי וספציפית ליורש העצר. גישה אגרסיבית יותר נגד איראן ובנות בריתה, וסיוע צבאי למיניו. במובן זה, ישראל, איחוד האמירויות והסעודים חשים בריח של ניצחון באוויר: הסכם הגרעין עם איראן התרחק השבוע, עם הפרסום הפומבי שהממשל החליט סופית שלא להוציא את משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור.
הידיעה כשלעצמה לא הייתה מפתיעה, אבל הרצון בוושינגטון להחצין אותה – קריטי. כמו בעידן נתניהו, ישראל ומנהיגיה התנגדו מסיבותיהם לשיבה להסכם הגרעין; בניגוד לעידן ההוא, הם פעלו בשקט, במשחק שחמט, בשיתוף פעולה עם גופי ההערכה כמו המוסד ואמ"ן. ההתעקשות האיראנית על הוצאת משמרות המהפכה מרשימת ארגוני טרור הייתה מוקש. הוא התפוצץ, ועכשיו נראה האם הניסיון להשיג הסכם ישרוד את הפגיעה הקשה שספג. במקביל, ביום חמישי בבוקר יצאו הידיעות על פגיעה "מסתורית" במתקן ייצור הטילים בפרצ'ין. אחת הנקודות המהותיות שישראל העלתה עוד במו"מ בתקופת אובמה הוא הצורך לטפל גם בניסיונותיה של טהרן לשכלל את היכולות הבליסטיות שלה, ובפרט טילים שיכולים לשאת למרחקים ארוכים ראשי קרב גרעיניים. בשבועות האחרונים חלה התקדמות משמעותית בזירה הדיפלומטית בהקשרים האלה: בריטניה וצרפת השתכנעו, כך אומרים גורמים מערביים, ש"אי-אפשר לרוץ להסכם בלי סוגיות אזוריות". במילים אחרות, אי-אפשר לחתום רק על סוגיית הגרעין כאשר איראן ממשיכה לגבות התקפות על סעודיה, מימון לחיזבאללה והפעלה של חמאס. בפריז ובלונדון הבהירו לבית הלבן שזו עמדתם, ומדובר בתפנית יוצאת דופן – למעשה אימוץ לפחות חלק מהגישה הישראלית. האם זה תמרון של מו"מ, או המסמר האחרון בהסכם הגרעין המחודש, עוד נראה.
וזה לא הכל. השבוע פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי המהלך האמריקאי לקראת ביקור ביידן הוא הליכה של האמריקאים לקראת המשטר הסעודי, הקלות אנרגיה מצד ריאד, וצעדי נורמליזציה צנועים של הסעודים מול ישראל. הכותרת ציינה כי בוושינגטון ובירושלים עובדים על צעדי הנורמליזציה האלה – לדוגמה, אישור טיסה מעל הממלכה, מה שיכול לצמצם משמעותית את זמן הטיסה מזרחה של חברות ישראליות. עמיתי העיתונאי ברק רביד פירסם שהבית הלבן עמל קשה על הסדרת הנוכחות הסעודית באיים טיראן וסנפיר; יש צורך לשם כך בהסכמה ישראלית, בשל הנוכחות של כוח משקיפים בינלאומי המוצב במקום מתוקף הסכמי השלום עם מצרים. הבית הלבן רוצה צעד פומבי יותר מכל אלה, שימחיש שהמומנטום של הסכמי אברהם חי וקיים. מיטב המוחות מנסים לשכנע את הסעודים בנחיצותו.
לדברים האלה אפשר להוסיף כך: האמריקאים לדבריהם מקדמים מערך ביטחון מתואם אזורי, כזה שמשתרע מהמפרץ הפרסי ועד לבסיס הקריה בתל-אביב. הבית הלבן מכנה זאת "ארכיטקטורה אזורית", ציר ביטחון קבוע שמתנהל בין קהיר, ריאד, ירושלים, עמאן, אבו־דאבי ועוד. השיחות של הבית הלבן באזור בחודשים האחרונים עוסקות בכך. אפשר לדמיין מה ציר כזה יכלול: הסעודים, לדוגמה, ירצו מודיעין על האפשרות של מתקפות נוספות כלפי מתקני הנפט שלהם, מהאוויר. הישראלים ירצו אולי דברים אחרים, בשטח.
מה שאני כותב כאן עשוי להישמע לחלק מהקוראים מדע בדיוני; הוא לא. ניכרת התחממות ביחסים בשטח, הלא-רשמיים, בין מדינת ישראל לממלכה הסעודית. ההתחממות הזו מתאפיינת גם בתיאום מפגשים בין דמויות משני הצדדים.
ומגובה 20 אלף רגל, לפיד ובנט צריכים לעסוק בהצבעה הבאה בכנסת. ה-כל מתכווץ לשבועות הקרובים. השעון מתקתק. נותרו שבעה שבועות לכנס הקיץ של הכנסת. מי שרוצה שהממשלה תיפול, חייב לפעול במהירות; אם הקואליציה תגיע לסוף יולי, הבחירות לא יהיו לפני סוף החורף או האביב של 2023. הרבה זמן. מי שרוצה שהממשלה תשרוד, נלחם עכשיו בשיניים. מה התברר השבוע? שגם קואליציית ה-60 איננה קיימת, בעצם. הליכוד גרם לעצמו נזק משמעותי בפרשת ממדים ללימודים (הפרחים על כך למירי "אין כאבי בטן" רגב), עם ההקלטות שיצאו מישיבות הסיעה וחילוקי הדעות הפומביים – ולכן נוצר ממד של רתיעה מהצבעה נגד המלגות לחיילי צה"ל. כך ניצל החוק: נתניהו העדיף להימנע מגרימת נזק נוספת למפלגה, ובמילותיו לחברי סיעתו באותו לילה "הכל כאן מוקלט ומשודר, תמשלו בלשונכם". אך ההתנהלות הקלוקלת והמפולגת בליכוד – עניין לא אופייני למפלגה כלל, צריך לציין – לא יכולה להסתיר את המציאות. לקואליציה היה ספין מצוין, והוא עבד, אבל לא היו לה את הקולות. זו אחריותה להעביר חוקים, לא אחריות הליכוד. עד הרגע האחרון לא היה ברור כיצד חברי רע"מ יצביעו, וח"כ רינאוי־זועבי, שלכאורה הוחזרה לקואליציה, בכלל נעדרה.
הממשלה בטלטלה מתמשכת. כשאין פרישה של ח"כ, יש פרישה בלשכת רה"מ, וכששני אלה לא קורים יש ספקולציה חדשה שמופיעה בתקשורת. הדימום המתמשך גורם לכך שהקואליציה מוספדת בכל יום מחדש; כולם רוצים להיות אלה שמצהירים על מותה ראשונים. זה כמעט הפך להיות קומי, הקביעות העיתונאיות שזה נגמר, ושוב, הפעם זה נגמר. לא-לא, עכשיו זה הסוף הסופי בהחלט.
5 צפייה בגלריה
הליכוד גרם לעצמו נזק בפרשת ממדים ללימודים - הפרחים על כך למירי ''אין כאבי בטן'' רגב
(צילום: יואב דודקביץ')
זה ייגמר כאשר החוק לפיזור הכנסת יעבור בקריאה שנייה ושלישית. עד אז, ההרכב הנוכחי מקרטע ומתפרק לאיטו. אם לקואליציה היו 60 חברי כנסת, ושיתוף פעולה שקט מפעם לפעם עם הרשימה המשותפת, היא הייתה צולחת את כנס הקיץ בשלום. אבל האמת היא שיש לה 55 ח"כים בטוחים. אולי.
ברע"מ, ח"כ מאזן גנאים מכוון להתמודדות שלו לראשות עיריית סכנין. ח"כ מיכאל ביטון הודיע שהוא לא מצביע עם הקואליציה בגלל ההתנגדות לרפורמת התחבורה ורפורמת הלולים. ח"כ רינאוי־זועבי היא עדיין סוג של רדיקל חופשי. באמצע השבוע הייתה הפגנה עם דגלים פלסטיניים באוניברסיטת בן־גוריון; שר האוצר ליברמן, לרוב גורם שקול בממשלה הנוכחית, הוציא הודעה שמאיימת להעניש את האוניברסיטה במימון המועבר לה. בתקופה האחרונה שאלו כמה פוליטיקאים את ראש הממשלה בנט האם יישאר בפוליטיקה, אם הממשלה נופלת; הוא אמר להם שבוודאי. לא כולם האמינו.
"גנץ יגיד שהוא מוכן לשקול הקמת ממשלה חלופית, ואז מה יקרה?", אמר שר אחד אתמול, "נתניהו יתחיל לשחק איתו. כמו חתול שמשחק עם ציפור שתפס"
אלה התנהגויות של מערכת בחירות, לא של קואליציה מתפקדת. בלב כל הבלגן מלא העשן הזה, מנסים בנט ובעיקר יאיר לפיד לרוץ עם דליי מים, לכבות שריפות קטנות. הדבר המעניין הוא שהם מצליחים בינתיים: הקואליציה כמעט שלא נפלה השבוע בהצבעות. מצד שני, ניסיונות החקיקה שלה התכווצו למינימום ההכרחי. היא במצב קריטי; הוויכוח הוא עד כמה המצב יציב. האם, לדוגמה, הרשימה המשותפת תתגייס להעביר בשלוש קריאות (להבדיל מרק קריאה טרומית) חוק שיפזר את הכנסת? רבים טוענים שלא. אחרים מתעקשים שבהחלט.
זהו הרקע לשיחות המתקיימות לגבי ממשלה חלופית בכנסת הנוכחית. כזו שתמנע בחירות. איש המפתח הוא בני גנץ. שר הביטחון מקבל מסרים והצעות מדמויות בימינה ובתקווה חדשה, שמדברות על האפשרות של רוטציה עם נתניהו. תחשבו על הנקמה המתוקה של גנץ: האיש שבנימין נתניהו שיקר לו, הפר את הסכם הרוטציה איתו, סחב מדינה שלמה לבחירות – רק כדי שלא יהיה ראש ממשלה. כעת הוא מקבל הצעות, מאנשי ימין, להיות ראש ממשלה ברוטציה (הצעות זו מילה גדולה; "מחשבות").
אדם מיומן פחות היה משתכר מתחושת הצדק האירונית הזו. אך ייאמר לזכותו של יו"ר כחול לבן שהוא למד פוליטיקה מהר: כרגע הוא לא מוכן לשמוע. ממשלה חלופית היא תרגיל מעניין, אבל המו"מ להקמתה ישמש כתמרון מצוין לנתניהו – בדרך לבחירות. ברגע שגנץ יאותת עם גבתו הימנית שיש סיכוי למו"מ, הוא יעבור תהליך של השמדת ערך מהירה במחנה המרכז-שמאל, שבקושי רב, אם בכלל, סלח לו על החבירה הקודמת לנתניהו. "גנץ יגיד שהוא מוכן, ואז מה יקרה", אמר שר אחד אתמול, "נתניהו יתחיל לשחק איתו. כמו חתול שמשחק עם ציפור שתפס. גנץ יינזק. גדעון סער, שאולי יצליחו לשכנע אותו לשקול, גם ייפגע. הממשלה תתפרק בגלל זה. ואז מה ביבי יעשה? ילך לבחירות. אז בוא נלך לשם ישר, בלי קשקושים". הניתוח הזה, אפשר להניח, הוא בדיוק הסיבה שגנץ הבהיר השבוע לכל המעורבים שהוא לא מוכן לגעת במקל במו"מ עם נתניהו. ואגב, גם מצד הליכוד ונתניהו עצמו מדובר במהלך מסוכן ביותר. והאם כל חברי סיעת כחול לבן יישבו בקואליציה עם בן גביר? כנראה שלא.
בסופו של דבר, הקואליציה הייתה יציבה בחודשים המעטים עד ההתחממות הביטחונית וגל הפיגועים, ואלה המרכיבים שיכולים להפיל אותה, סופית, סטופ אדום כמו שאומרים הילדים. עימות עם חמאס אחרי מצעד הדגלים, התעקשות של גנץ לפנות מיד את חומש או הכשרה סופית ובנייה באביתר. החזון של ממשלת קצוות מתונה לא יכול לשרוד כאשר הקיצוניים מכתיבים את סדר היום הישראלי והאזורי. אף אחד ממנהיגי הקואליציה לא מזהה באופק תפנית חיובית עבורה.
שדולת נשק אימתנית ופוליטיקאים רפובליקנים פחדנים יצרו מציאות חלופית שבה הבעיה היא לא הנשק, אלא העובדה ש"לחבר'ה הטובים" אין מספיק ממנו
מאז שנבחר ג'ו ביידן לנשיאות, התמלאה האליטה בוושינגטון ברוח קרב. החזון היה ברור להם. צריך לבלום את כוחות האופל האוטוקרטי המאיימים לחסל את הדמוקרטיה ואת הליברליזם. צריך להיאבק בכל מחיר במשטר הסיני הדכאני, בדיקטטורה של ולדימיר פוטין, במגמות של הימין הקיצוני באירופה. הם הבטיחו שהימים של קריצות העין בין טראמפ לקרמלין נגמרו; העידן של פחדנות מוסרית הסתיים. אמריקה תיכנס לעידן תקיף שבו תילחם שוב למען האידיאלים שלה. כך תחזיר את ההיסטוריה למסלול הקידמה – ותשמר את כוחה כמעצמת-על. הדברים האלה אולי נשמעים לכם תיאורטיים, או חדורי פאתוס. אני יכול להעיד: שמעתי אותם בעצמי, בוושינגטון המעטירה, מאנשים רציניים. ורציתי להאמין, מאוד.
הנחישות הזו בהחלט לא הודגמה בנסיגה המבוהלת והמטופשת מאפגניסטן, אך לממשל היו הסברים: המדינה הייתה כבר אבודה, והיציאה בלתי נמנעת. באוקראינה הממשל כבר היה במלוא תנופתו. המודיעין פעל היטב, והבית הלבן של ביידן – ובוא נאמר זאת בגלוי, מדובר בעיקר ביועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן – ייצב קואליציה בינלאומית נרחבת נגד רוסיה, שיגר תמיכת חירום צבאית יוצאת דופן לממשלה האוקראינית, יזם שורה של סנקציות שפגעו קשות במשק הרוסי ויצר נרטיב מחודש למאבק של דמוקרטיה מול תוקפנות לאומנית. ברית נאט"ו, שכבר הוספדה לגמרי על ידי הנשיא הקודם טראמפ, התעוררה כמו עוף החול. קובעי דעת קהל במערב החלו משוחחים שוב על היתרון המוסרי והצורך האנושי להילחם – לא כמטאפורה – עבור חירות. רק השבוע השיב הנשיא ביידן לשאלה פשוטה וחשובה: האם לדעתו ארה"ב צריכה להפעיל כוח כדי להגן על טייוואן. הוא ענה מילה אחת: כן. היא הידהדה בכל מסדרונות המשטר הסיני בבייג'ינג.
כל זה טוב ויפה, ובאמת מרשים מאוד, אבל 19 ילדים הלכו ביום שלישי בבוקר לבית ספר יסודי בעיירה יובלדה שבטקסס, והם לא חזרו הביתה. מסע הטבח שם היה כל כך נורא שאספו מבני משפחותיהם דגימות דנ"א כדי לזהות את הילדים. איתם נרצחו שני מורים. התגובות של הפוליטיקה והתקשורת האמריקאיות היו טריוויאליות וידועות לעייפה. כמה כבר אפשר להזדעזע שוב ושוב מעניינים שהתרגלו אליהם? הרי היה את הטבח בקולומביין, והטבח בפארקלנד בפלורידה, וכמובן הטבח הקודם בבית ספר היסודי סנדי הוק שבמדינת קונטיקט.
הייתי שם לפני כמה שנים. את בית הספר שבו אירע הרצח ההמוני הרסו עד היסוד. את ביתו של הרוצח – צעיר, מתבודד, שרצח את אמא שלו לפני שיצא למסע המרושע שלו חמוש עד צוואר – השמידו גם כן. ישבתי בפארק מוריק שבו השלכת החלה מנשבת. לצידי ישבה מורה צעירה לשעבר, קייתלין רויג דה-בליס. היא הייתה המורה בכיתה המקבילה לזו שנטבחה, והסתירה את כל התלמידים שלה בחדר השירותים הקטן הצמוד. "היינו צריכים להיכנס לשם, 15 ילדים ואני, ואמרתי להם להיות מאוד בשקט". הם שמעו מעבר לקיר את הירי בילדים מהכיתה המקבילה. הנשיא היה ברק אובמה; הוא בכה כאשר דיבר על הטבח. רויג דה-בליס הבהירה לי מדוע הצליחה להציל את הילדים: היא חשבה על התרחיש הזה מהרגע שנהייתה מורה. זו תזכורת לכך שרוב האמריקאים אינם רוצים במצב המוטרף שאליו נקלעה מדינתם. רובם, לדוגמה, היו רוצים בדיקות רקע מורחבות למי שקונים רובים – כולל הרפובליקנים. אך הרצון שלהם, או טרגדיה כמו זו שבטקסס השבוע, לא משנים דבר.
מי שלא רואה את הקשר בין יומרתה של ארה"ב להוביל את העולם ומה שהתרחש בטקסס הוא עיוור – או משלה את עצמו באופן קיצוני. הנה החוט המקשר: המערכת הפוליטית האמריקאית כה חולה ורקובה, כה מושחתת ושבטית, שהיא איננה יכולה לקטוע רצף מחריד של מעשי הרג המוני שנמשך שנים רבות. שדולת נשק אימתנית, שבנתה לעצמה גם תנועה עממית, יחד עם יצרניות נשק ופוליטיקאים רפובליקנים פחדנים, יצרו מציאות חלופית. במציאות הזו, הבעיה היא לא נשק, אלא שאין נשק ל"חבר'ה הטובים". אם רק היה שומר חמוש בכל בית ספר, הכל היה נמנע. ובכלל, "מי שרוצה לרצוח – ירצח", וזה לא קשור לנגישות לכלי נשק. והחוקה האמריקאית "מבטיחה" את הזכות לנשק, ולדידם גם את הזכות של בן 18 להזמין אונליין את כלי הנשק הקטלני ביותר שהאדם בנה – M16 וקלצ'ניקוב, למי שלא מעודכן – ואז לצאת למסע רצח.
הדברים האלה, צריך לומר בצורה ברורה, הם הבל זדוני. החוקה האמריקאית לא נוצרה בעידן שבו היה נשק חצי אוטומטי, או במציאות שבה יש משטרה מודרנית ואמצעי אכיפה. מחקרים עקביים מראים כי נגישות לנשק בבית של משפחה היא שמעלה את הסיכוי לתאונה, לפשע ולרצח או התאבדות בקרב אחד מבני הבית. אין מדינה מערבית שמתקרבת לטבח בנשק חם שמתרחש בארה"ב, והדברים לא אמורים רק באירועים טרגיים במיוחד כמו בתי ספר יסודיים; כל יום בארה"ב מתרחשים אירועי ירי מיותרים, קטלניים ונוראים במגפה אינסופית שגבתה יותר חיים (באירועי נשק) מכל המלחמות שאמריקה לחמה בהן מיום היווסדה. ב-2020 כלי נשק הפכו לסיבה מספר אחת למותם של ילדים ונערים בארה"ב. תאונות דרכים עברו למקום השני.
5 צפייה בגלריה
הלם אחרי הטבח בבית הספר בטקסס. שדולת נשק, יצרניות נשק ופוליטיקאים פחדנים יצרו מציאות חלופית
(צילום: AFP)
ב־13 במארס 1996 נכנס רוצח לבית ספר יסודי בסקוטלנד, בעיירה דונבליין. הוא רצח 16 ילדים קטנים ואת המורה שלהם. מיד לאחר מכן הבריטים העבירו חקיקה שאסרה למעשה החזקה של אקדחים (רובים בסגנון M16 אסורים ממילא). מאז ועד היום לא היה אירוע דומה.
לאנשים יש לפעמים רעיונות וזוויות מעניינות על מקרי הטבח האלה; הם מתחילים להסביר לך שיש "בעיות באמריקה", ושזה קשור ל"אלימות" ול"משחקי מחשב" ו"לא הכל זה רובים". לפי המחקרים והנתונים שיש כרגע – זו תפוצת הרובים. כל המרכיבים האחרים, כולל בריונות וניכור, מתקיימים גם במדינות מערב אירופיות כגון צרפת ובריטניה. הן לא חוות שום דבר שמתקרב למצב האמריקאי. הסיפור זה נשק בכל מקום, 120 כלי נשק לכל 100 אזרחים באמריקה.
אמריקה רוצה להוביל מחדש את העולם בנתיב של קידמה ושל סדר ליברלי, ואין אף מועמדת טובה יותר לעשות זאת. אך כאשר מביטים במערכת הפוליטית שלה, בדרך שבה היא שבויה בידי פייק-ניוז, שבטיות ותאוות בצע, אין ברירה אלא לשאול האם זו לא משענת קנה רצוץ. האם אומה שלא יכולה להגן על ילדיה מרצח בבתי הספר, אומה שחלקים גדולים ממנה עוסקים בהכחשה עמוקה של מהות המשבר, תוכל להציל את החזון הדמוקרטי העולמי?
אין מה לעשות לבד מלקוות לשינוי. הוא לא צפוי להגיע.
