הוויכוח שחצה את הממשלה ואת הציבור לאחרונה בשאלה מה חשובה יותר בזמן משבר הקורונה - הזכות להפגין או הזכות להתפלל - העלה את שיח הזהות שמוכר לרבים מאיתנו מתנועות הנוער: מה אנחנו יותר, ישראלים או יהודים? אפילו שרת התחבורה מירי רגב אמרה לאחרונה ש"המתח בין היהודים לישראלים מתחדד בוויכוח שבין ההפגנות והתפילות", והקפידה לחדד באלגנטיות שזה "תוצר של הצביעות וחוסר הענייניות מצד השמאל".
אלא שבניגוד לעמדה של השרה רגב, למי שמגדיר את עצמו כליברל לא צריכה להיות דילמה ואין קונפליקט בין הזהויות. הייעוד של הציונות בעניין זה, כפי שהתבטא בהכרזת העצמאות, הוא ברור: ישראל היא גם מדינת הלאום של כל היהודים וגם מדינתם של כל אזרחיה מבלי להבדיל בין דת, גזע ולאום. יהודי וישראלי ליברל מרגיש סולידריות כלפי יהודי העולם וכלפי אזרחי המדינה הערבים באותה מידה.
בשנים האחרונות גוברת הגישה האנטי-ליברלית, שמאפיינת כיום בין השאר את הליכוד (בניגוד לליכוד של מנחם בגין ושאר מנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית שהיו ליברלים). אחד הביטויים של גישה זאת הוא חוק הלאום, שפגע באורח אנוש בתחושת השוויון של אזרחי המדינה שאינם יהודים, כשניסה להטות את הכף לטובת היהדות במשוואה של "יהודית ודמוקרטית".
יהודים ליברלים, לעומת זאת, לא רואים קונפליקט כלשהו בין יהדות לדמוקרטיה. להיפך, הייתה זו היהדות שהעניקה לאנושות את העקרונות הראשוניים של הליברליזם בקביעה שכולנו נולדנו בצלם אלוהים. היו אלו הדמוקרטיה והליברליזם שאפשרו ליהודים לשגשג במדינות מערביות, ובראשן ארה"ב.
מבחינת הליברליזם, לכולם יש זכות להפגין ולהתפלל כל עוד אין פוגעים בזולת ושומרים על כללי הבריאות. בהפגנות רבות שבהן השתתפתי לאחרונה ראיתי ציבור שמקפיד לעטות מסיכות, כפי שראיתי קהילות דתיות רבות מתפללות באוויר הפתוח תוך שמירה על כללי הבריאות בחגי תשרי.
אך למרות האמור לעיל, יש בהחלט תרחיש שבמסגרתו נצטרך לבחור מה אנחנו מעדיפים: דמוקרטיה או מדינה יהודית. הבחירה הזאת תיכפה עלינו אם לא נצליח להגיע לפתרון שתי המדינות עם הפלסטינים. או אז יגיע היום שבו נצטרך לבחור בין יכולתנו לשמור על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, או להעדיף את הדמוקרטיה כיוון שנאבד את הרוב במדינה.
במקרה כזה אעדיף בצער וביגון לוותר על הצביון היהודי כדי למנוע מאיתנו להיות מדינת אפרטהייד. האם הבחירה הזאת עושה אותי ליותר ישראלי מיהודי?
התשובה שלילית, משום שבחירה באפרטהייד מנוגדת לא רק לערכי הדמוקרטיה, אלא גם לערכי היהדות. בחירה כזאת גם תחסל את הקשר של ישראל עם הרוב הגדול של העם היהודי שהוא ליברלי בדעותיו. יותר מ-80% מיהודי צפון אמריקה לא יראו את עצמם מחויבים למדינת אפרטהייד.
אין סתירה בין יהדות לדמוקרטיה ואנחנו חייבים לשמור על שתיהן. אנחנו יכולים לשמור על הזכות להפגין ועל הזכות להתפלל. אני אמנם חילוני בכל רמ"ח אבריי, אבל מרגיש יהודי בהשתייכותי הלאומית ובהיותי חלק מציביליזציה יהודית. לכן אני מאמין שאפשר להיות מדינת הלאום של העם היהודי - גם ואפילו יותר - אם נפריד בין דת למדינה. אני מאמין שאסור למנוע מדתיים לקיים את מה שהם מאמינים כמצוות, בדיוק כפי שפסולה כפייה דתית על חילוניים כמוני.
על כן אסור לנו לתת לגורמים האנטי-ליברלים להציב בפנינו דילמה שקרית. אסור לנו לתת לפרשנות מעוותת של יהדות ושל לאומיות לנתק אותנו מערכי הציונות הליברלית, שמאפשרים לנו בעת ובעונה אחת גם לשמור על ייחודנו וגם לשמור על ערכים הומניים אוניברסליים.
- נדב תמיר היה דיפלומט, שימש כיועץ המדיני לנשיא שמעון פרס וכקונסול כללי בבוסטון. הוא חבר בוועדת ההיגוי של יוזמת ז'נבה ובוועד המנהל ב"מיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
