בהשוואה לדברים אחרים שעברו עליו בשנתיים האחרונות, משבר הקורונה היה סוג של חופשת הבראה בקריביים עבור בני גנץ. איפה לא חיטטו לו ומה לא אמרו עליו. פרשנים ויריבים פוליטיים (וגם עמיתים) ליהגו עליו, לעגו לו, נגעלו ממנו. הוא הפך מטרה לחיצי לעג מורעלים ("אם גנץ הוא הרמטכ"ל, ויאיר גולן הוא אלוף, מה הפלא שלביבי יש אלרגיה למלחמות"). הוא היה אחד הגורמים שהפכו את השמאל ממחנה השלום למחנה רק-לא-ביבי. שמאלנים שהצביעו לו התעלמו מקמפיין הבחירות שלו שמנה את מספר גופות הפלסטינים שרשומות על שמו.
וזאת הייתה רק ההתחלה. כשהחליט לשבת עם נתניהו, אנשים שמעולם לא בחרו בו טענו שהוא בגד בהם. אנשים שמעולם לא ראו אותו פנים מול פנים טענו שהוא סובב להם את גבו. ההתייחסות אליו הייתה סלט של שנאה וטירוף. התֶּמָה גרסה שמחנה רק-לא-ביבי ניצח 58:62, ואלמלא הבגידה של גנץ הם היו מרכיבים ממשלה.
רק השנאה והטירוף מסתירים את הצד השני של לא לשבת עם נתניהו: לא לשבת עם המשותפת. שלוש פעמים בחרו המונים בגנץ, גם לאחר שהיה ברור שהוא לא הולך לעמוד בהבטחתו להם. שלוש פעמים הם בכו שהוא הונה אותם, ולאחר מכן הם עדיין העזו ללגלג על האינטליגנציה שלו.
למרות הסלידה שלו מבנימין נתניהו, בני גנץ מעדיף לשתף פעולה עם נתניהו מאשר עם השנאה המוטרפת של באי בלפור. ההפגנות מול ביתו מבהירות לו שצדק
גנץ הלך להסכם רוטציה עם אדם שהוא לא מאמין לשעון המקולקל שלו אפילו פעם ביום, מפני שהוא לא רוצה להיות מפלגת נישה שלא משפיעה על סדר היום הציבורי, כמו מרצ, אלא מעדיף להשפיע מבפנים, ובין מחנה ביבי למחנה רק-לא-ביבי הוא עשה בחירה ברורה, חדה ושאינה משתמעת לשתי פנים.
למרות הסלידה שלו ממנו, הוא מעדיף לשתף פעולה עם נתניהו מאשר עם השנאה המוטרפת של באי בלפור. ההפגנות מול ביתו מבהירות לו שצדק. גנץ הוא חברתי, שוויוני, מחויב לשלטון החוק ולכבוד בית המשפט, אבל הוא גם ציוני שמאמין במדינה דמוקרטית עם רוב יהודי. הכת הקיצונית של בלפור ניסתה לתפוס עליו טרמפ.
זאב אברהמיעצמילפני הבחירות האחרונות המאבק נגדו התחדד ולבש פסים אלימים. גנץ הילך מעל ומתחת לאחוז החסימה כמו בשדה מוקשים. כישלון שלו היה מטביע את רק-לא-ביבי. בסוף פברואר חונטה של 130 אנשי צבא, ובראשם אהוד ברק, קנו מודעה בעיתון ודרשו ממנו בפתוס צבאי לפרוש. "כעת ברור שלא הנגיף אלא הנאשם בפלילים מהווה סכנה על חיי עמו", כתבו, ואמרו לגנץ שהוא יכול להיות החיסון לנגיף נתניהו. גנץ התלונן שהחבר'ה מהמסטינג יורים לו בגב. השליחים של ברק העלו באותו יום טור על החובה של גנץ לפרוש. בלילה עלתה ההפגנה מול ביתו מדרגה באלימות.
אבל גנץ נשאר. בין נתניהו לבין השנאה האנטי-ציונית של רק-לא-ביבי הוא שוב לקח את הסיכון ועשה את הבחירה. הוא לא רק הפתעת הבחירות (מתברר שעשרות אלפי אנשים תמכו במהלכיו בשנתיים האחרונות, והוא עומד בראש המפלגה הרביעית בגודלה בכנסת), אלא שבגודלו האמיתי, בלי שאיפות רוטציה להיות ראש ממשלה, הוא יכול להיות כף המאזניים שתמנע פה ממשלה קיצונית-ימנית בלתי נסבלת ולא דמוקרטית, ולסייע לניסיון אמיתי ללחוץ את היד שנשלחה בבחירות הללו מצד הבוחרים הערבים-ישראלים.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
