עודני זוכר את הרגע שבו דיווחו לראשונה אמצעי התקשורת על כוונתו של הנשיא המצרי אנואר סאדאת להגיע לכנסת בירושלים כדי לדון על שלום עם ישראל. בבוקר שלמחרת ביקשתי להשיג את תגובתו של ראש הממשלה מנחם בגין. השעה הייתה רבע לשבע בבוקר, דקות לפני הורדת העיתון לדפוס. טלפנתי לביתו ורעייתו עליזה אמרה לי ש"הוא מתגלח". לא ויתרתי, וראש הממשלה עלה על הקו.
"כן, שלמה, מה קרה?", הוא שאל. חזרתי על הבקשה, ומענהו היה: "אין בידי הנוסח המלא של הודעת סאדאת ואיני יכול להגיב. אתה הרי יודע שאיני מגיב על דברים בטרם אקרא את המקור".
הסברתי לו שהדיווחים בתקשורת המקומית והעולמית מסתמכים על פרסום מצרי מוסמך, ורק אז הוא הסכים להגיב במה שהפך לכותרת: "בגין עונה לסאדאת: מברך על נכונותך לבוא לירושלים; אני מוכן לבוא לקהיר". בגין הקדים להשמיע נוסח דומה של הצהרה זו עוד בליל הבחירות, אחרי שנודע על ניצחונו. כך החל הסיפור הישראלי-מצרי להתגלגל בפומבי ולצבור תאוצה.
נכון להיום אנו ניזונים משברי מידע בלבד על מאחורי הקלעים של התגבשות הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין – אך ברור שמהלכים מסוג זה לא נולדים יש מאין. להכרזתו של סאדאת קדמו מגעים חשאיים עם מצרים, ששותפיהם היו מנחם בגין ושר החוץ דאז משה דיין, אשר הוסתרו מראש אמ"ן שלמה גזית, מהרמטכ"ל מוטה גור ומשר הביטחון עזר ויצמן. מי שדווקא היו בסוד העניינים הם ראש המוסד יצחק חופי – שקיים מגעים עם השר המצרי חסן תוהמי, איש סודו של נשיאו – וכן חסן מלך מרוקו, שבדרך כלל נשמר על ידי מאבטחים ישראלים, ונשיא רומניה ניקולא צ'אושסקו.
היה זה בגין שפנה למו"ל "ידיעות אחרונות", נח מוזס ז"ל, וביקש ממנו להשאיל אותי ללשכתו כדי לשמש יועץ לנושאי תקשורת. אז חוויתי מקרוב את המגעים המתחממים והולכים בין סאדאת לבינו. שיחותיהם נמשכו שעות ארוכות, והשתתף בהן מלבד בגין גם היועץ המשפטי של הממשלה לשעבר, אהרן ברק, שלבקשת ראש הממשלה דחה את כניסתו לתפקיד שופט בית המשפט העליון. בגין שיתף אותנו, אנשי לשכתו, בשיחות. הוא היה ידוע בזיכרונו שאינו מתפוגג, ולעיתים היה שולח מי מאיתנו לאשש נושא כזה או אחר לפי הרישום בפרוטוקולים. לעולם לא אשכח תקופה מיוחדת זו, ואת מנהיגותו יוצאת הדופן.
ב-4 ביוני 1981, שלושה ימים לפני הפצצת הכור הגרעיני בעיראק, אירח בגין את סאדאת בעיר אופירה (שארם א-שייח) חצי האי סיני לאחת משיחותיהם המדיניות. המארח כבר ידע את עיתוי ההפצצה ולא שיתף בה כמובן את אורחו. אחריה טענו המצרים כי הפגישה נקבעה במכוון לעיתוי זה, כהסוואה לצפוי. הצמרת המדינית המצרית רתחה, אבל בגין שלח אז איגרת אחת לנשיא ארה"ב רונלד רייגן ואחרת לסאדאת. "הייתה זו השעה האחרונה מבחינתנו למנוע סכנת מוות לאנשינו", הסביר לבעל בריתו המצרי.
את האיגרת לסאדאת הביא השגריר הישראלי משה ששון. סאדאת קרא אותה בנוכחותו והגיב: "אמור נא למנחם שהמכה מכאיבה לי מאוד אישית... רק אלוהים יודע כיצד אני ועמי נעבור אותה. זה מבחן מכאיב".
הוא חשש, כמובן, שבעולם הערבי יואשם כשותף סמוי למבצע הישראלי. ולששון, ששלט היטב בערבית, הוסיף בשפת אימו: "אלוהים יסלח לך, יא מנחם". ואכן, הוא גם ידע להתגבר. שני המנהיגים הללו המשיכו לגלגל ביניהם רעיונות ותוכניות משותפים לעתיד, אבל קבוצת מתנקשים במצרים קטעה אותם לעד.
- שלמה נקדימון הוא היסטוריון ועיתונאי, בעבר יועץ התקשורת של מנחם בגין
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
