היה מוזר לצפות אתמול (שני) בתדריך היומי של דובר מחלקת המדינה מתיו מילר. 80% מהתדריך, הנערך חמש פעמים בשבוע בצהרי היום (שעון וושינגטון), הוקדשו לישראל, ליתר דיוק למה שצה"ל עושה או לא עושה בעזה, אף על פי שההתרחשות אירעה ערב הבחירות לנשיאות ארצות הברית.
למען הדיוק, אחרי שסיים שיג ושיח של שאלות ותשובות עם הכתבים על עזה, מיהר הדובר האמריקני להוסיף את הנוסחה הקבועה בעניין איראן, שלפיה הוא ממליץ לרפובליקה האיסלאמית לא לתקוף את ישראל, ושאם משטר האייתוללות יעשה זאת - ארה"ב תתייצב להגנתה.
תיעוד פעילות כוחות צה"ל בג'באליה
(צילום: דובר צה"ל )
אבל כאמור, כמעט כל התדריך, שנמשך כ-40 דקות, הוקדש לשאלות הכתבים על מה שהם כינו "מניעת סיוע הומניטרי" לתושבי צפון הרצועה, על הפגיעה בבתי החולים וההרג של אזרחים ללא סיבה. מילר עשה כמיטב יכולתו להתנסח בלשון דיפלומטית, אבל הוא טרח להבליט את "הדאגה שיש לנו מזה שהם (הישראלים) הורידו בניין והרגו 25 ילדים ועוד כמה אזרחים". אחר כך הוא הוסיף "רק מפני שראו איזה מחבל חמוש על גג הבניין".
הטון של התדריך הזה, של שאלות העיתונאים וגם תשובות דובר מחלקת המדינה, צריך להדאיג את כל מי שחרד לעתיד היחסים של מדינת ישראל ואזרחיה עם ארה"ב. ייתכן אמנם שאם דונלד טראמפ ייבחר, דובר מחלקת המדינה יישמע קצת יותר אוהד לנו, אבל שאלות העיתונאים יישארו כפי שהיו ועוד יחריפו, וזה קורה לא רק בארה"ב אלא בעולם כולו.
משיטוט רנדומלי במדיה העולמית, בעיקר בצפון אמריקה ובאירופה, אתה למד שבעיית הלגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית לא רק שלא מתמתנת, אלא היא מחריפה והולכת. הנושא החם הוא עכשיו הלחימה וההתנהלות של צה"ל ומדינת ישראל בצפון רצועת עזה, ובעיקר באזור ג'באליה. סוכנויות הידיעות הבינלאומיות, למשל AP ורויטרס, מוציאות מדי יום דיווחים ארוכים ומפורטים, שמהם עולה כי חיילי צה"ל מתאכזרים ואפילו מתעללים באוכלוסייה האזרחית שנותרה ברצועה.
רוב הדיווחים האלה, לא רק של סוכנויות הידיעות אלא גם של עיתונים ואתרי חדשות חשובים בצרפת, בבריטניה, בגרמניה, בקנדה ובארה"ב, מתבססים על עדויות של תושבים עזתים שמרואיינים בטלפון או באמצעות זום, ועל עדויות של עובדי סיוע אירופים ואמריקנים שנמצאים ברצועה ומספרים על מה שרואות עיניהם.
חלק מהעדויות האלה ממש מסמר שיער, וכשקוראים אותן אני נזכר בדיווחים על הטבח בכפר דיר יאסין במלחמת השחרור או באירועי סברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה, שלמרות עשרות השנים שעברו עדיין שבים ועולים בתקשורת העולמית, ומחמירים את הבעיה שיש לנו ממילא כעת עם הלגיטימציה בזירה הבינלאומית, ועם הרצון שלנו להיחשב כמדינה נאורה שאזרחיה דבקים בערכי המשפט והמוסר הבינלאומי.
לנוכח הדיווחים כעת בתקשורת הבינלאומית על מה שצה"ל עושה בשליש הצפוני של רצועת עזה, יש מקום לחשש רציני שבעיית הלגיטימציה שלנו בזירה הבינלאומית עוד תחמיר. אם לא נטפל בזה מהר, אנחנו עלולים להיכנס לשנים רבות לרשימת "המדינות המצורעות" יחד עם צפון קוריאה, בורמה וסודן, ועדיין התקשורת העולמית לא נכנסה לעזה בהמוניה ולא ראתה את היקף ההריסות.
הבעיה איננה המהלכים הטקטיים שצה"ל נוקט ברצועה, אלא המיתוג הפוליטי שלהם ("תוכנית האלופים") והדרך שבה הם מתבצעים. במה שנוגע למצור על בתי החולים, למשל, שנועד להוציא משם את מחבלי חמאס והג'יהאד האיסלאמי שהפכו אותם למפקדות, לא ה"מה" אלא ה"איך" הוא שמשחיר את תדמיתנו.
אשר למיתוג הפוליטי: התקשורת הבינלאומית רואה ב"תוכנית האלופים" מתכון של הימין הדתי-משיחי בישראל, לבצע תחילה טיהור אתני של צפון רצועת עזה כהכנה להתנחלות מחודשת של יהודים באזור. לצורך זה, כך טוענים בכירי האו"ם שהתקשורת מצטטת, ישראל מבצעת הרעבה שיטתית, עקירה של האוכלוסייה שנותרה בצפון הרצועה וגירושה לעבר ה"מחסות הבטוחים", שבכלל אינם בטוחים, במרכז הרצועה.
ארבע טענות בתקשורת העולמית
אין טעם לחזור על כל פרטי ההאשמות שמיוחסות לצה"ל ולמדינת ישראל בכלל בתקשורת הבינלאומית בנוגע למה שקורה בצפון עזה, אבל התופעה הזו הולכת ומתרחבת, והיא צריכה להדאיג אותנו מאוד. ארבע טענות חוזרות ונשנות בתקשורת העולמית: אחת, כניסה לא מספקת של סיוע הומניטרי; השנייה, מצור על בתי החולים ויחס אכזרי לצוות הרפואי ולמטופלים; השלישית, מניעת גישה לצוותי חילוץ אל הריסות הבניינים שהופצצו או נהרסו חלקית בקרבות, והרביעית, החוק שנחקק לפני ימים מספר בכנסת, שאוסר על מגעים של גורמים ישראליים עם סוכנות הסיוע לפליטים (אונר"א).
אמצעי התקשורת הבינלאומיים, שעדיין מנסים לדבוק בכללי האתיקה העיתונאית, טוענים שצה"ל מספק הוכחות קלושות לטענות בדבר פעילות אנשי חמאס מבתי החולים ובתוך בתי החולים. העיתונאים גם טוענים שיש בידיהם הוכחות ברורות להתנהלות אגרסיבית, ברוטאלית מדי ונקמנית מדי מצד חלק מהלוחמים. לצד טענות אלה עולות בתקשורת הבינלאומית לעיתים תכופות טענות בדבר היעדר גישה ונוכחות של עיתונאים, שיכולים לברר במו עיניהם באמצעות נוכחות בשטח את מה שהם שומעים מהפלסטינים ומעובדי הסיוע שהם מראיינים.
ברור לגמרי שחלק גדול מהדיווחים האלה הם תוצאה של שקרים והגזמות של המרואיינים הפלסטינים, שחלקם הם עובדי ארגוני סיוע, מה שמעניק לעדויות שלהם אמינות בעיני העיתונאים שאינם מכירים את הסימביוזה בין עובדי ארגוני הסיוע ופעילי חמאס, אבל התוצאה היא שישראל מקבלת תדמית של צבא כיבוש אכזרי שהולכת ומשחירה ככל שעובר הזמן, ואנחנו מתרחקים מזוועות 7 באוקטובר 2023.
זה לא עוזר כאשר דובר צה"ל מסביר בגלוי שהצבא פועל ברצועה כדי למנוע התבססות מחדש ושיקום של תשתיות חמאס בצפון הרצועה - התבססות ושיקום שעלולים לאפשר לחמאס לפתוח מחדש בעוד זמן לא רב בפעילות גרילה לא רק נגד צה"ל ברצועה, אלא גם נגד יישובי עוטף עזה.
תת-אלוף דניאל הגרי אמנם לא אומר זאת במפורש, אבל בצה"ל מסבירים שהפעילות בצפון הרצועה כוללת את דחיקת האוכלוסייה דרומה למחסות הצפופים עד אימה במרכז הרצועה כדי ליצור לחץ על חמאס בעניין החטופים. הטענות האלה אינן עושות רושם, וכמעט שאינן באות לידי ביטוי בתקשורת הבינלאומית. ברקע: חמאס בתוך עזה והנהגת חמאס בחוץ אמנם מראים סימנים שהלחץ על האוכלוסייה בצפון הרצועה מטריד אותם, אבל לא במידה שתגרום להם להגמיש את עמדותיהם במשא ומתן על עסקת חטופים.
האם ישראל יכולה לשנות את המגמה הזאת בתקשורת העולמית להפוך אותנו למדינה מצורעת? התשובה היא כנראה חיובית. ראשית כל, הלוחמים ברצועה חייבים לקבל הסברים על משמעות מה שהם עושים ואיך שהם מתנהלים, ולקבל הוראות מחמירות, שילוו בענישה מרתיעה אם צריך, כלפי מי שיואשמו בחריגה מהוראות אלה של התנהגות כלפי אזרחי אויב בשעת מלחמה.
אמצעי נוסף שיכול לעזור הוא הכנסת עיתונאים זרים וישראלים לאזור הלחימה לשהיות ממושכות יחסית עם הלוחמים תוך כדי פעולה, כדי שיראו במו עיניהם ויבינו שצה"ל פועל כדי למנוע איום מחודש על תושבי ישראל, ולא כדי למצות את תאוות הנקם וההתנחלות של מגזר לא גדול בקרב אזרחי מדינת ישראל.
