ארבעה ימים לאחר פיזור הכנסת חזינו במופע נדיר של אחדות סביב חתונת נכדתו של יו"ר יהדות התורה, ח"כ משה גפני. השרה מרב מיכאלי רקדה בעזרת הנשים, יאיר לפיד התקשר לברך, בכירים בממשלה שכונתה בפי הסב המאושר "ממשלת ההסתה והשיסוי" כיבדו אותו בנוכחותם, והשר בני גנץ הוזמן כאורח כבוד לשמחת שבע הברכות המשפחתית. היה זה אקורד נוסף במנגינה מוכרת שחוזרת על עצמה בפוליטיקה הישראלית: החיזור אחר המפלגות החרדיות.
במהלך השנים שחלפו מאז הקמת ש"ס בשנות ה-80, ועם התחזקותן האלקטורלית של המפלגות החרדיות, נוצרה תנועת מטוטלת פוליטית בינן לבין המפלגות האחרות. בקצה אחד עמד הצורך בשיתוף פעולה קואליציוני כדי להצליח להרכיב ממשלה (והוא אכן הוביל להתקרבות לש"ס ויהדות התורה), ובקצה השני ניצבו עקרונות החשובים למפלגות האחרות, בהם סוגיות יחסי יהדות ומדינה הנוגעות לזכויות הפרט ומובילות להתרחקות מהמפלגות החרדיות.
כעת, כשהאפשרות להקים קואליציה דומה לזו היוצאת נראית קלושה, המטוטלת נעה לצד חימום היחסים בין המרכיבים שלה לבין המפלגות החרדיות. אלא שתנועת המטוטלת הביאה לכך שהשותפות עם החרדים בנושאי יהדות ומדינה הפכה להיות משחק סכום-אפס: או שהם בחוץ, או שהם בפנים והנושא נתון לשליטתם הבלעדית.
האומנם זה חייב להיות כך? האם שתי האפשרויות היחידות הן או להעניק לש"ס וליהדות התורה בעלות על נושאי יהדות ומדינה, או להוציא מן הדיון את הציבור החרדי שמרכיב 13% מאזרחי ישראל? הנה הצעה לנוסחה אחרת לשיתוף הפעולה.
השלב הראשון: להפסיק את מתן הווטו האוטומטי. הורדת דגלים החשובים לציבור הלא-חרדי בגלל פגם במשטר הקואליציוני, שהופך מפלגות קטנות לחזקות מגודלן היחסי, אינה מחויבת המציאות. למשל, כשהוקמה ממשלת נתניהו ב-2009, מפלגת ישראל ביתנו לא פסלה ישיבה עם החרדים, אבל גם לא ויתרה על תיקונים החשובים לה בתחום, מה שהוביל לחוק ברית הזוגיות (אף שהיה מוגבל בהיקפו). בעידן שבו הפוליטיקאים החרדים מבינים שיש סיכוי שהם יישארו באופוזיציה – אפשר לראות שינוי גם בנושאים האלה.
(צילום: ניצן דרור, נויל האריס)
השלב השני: להפריד בין הדיון על יהדות ומדינה לבין השתלבות החברה החרדית. השיח הפוליטי מערבב שתי סוגיות שונות: הראשונה היא השתלבות החברה החרדית באוכלוסייה הכללית (גיוס בני ישיבות, לימודי ליבה ועוד), והשנייה נוגעת למתח שנוצר במפגש שבין היהדות לבין המדינה, ומשפיע על כלל אזרחי ישראל (נישואין וגירושין, מעמד אישי, שבת במרחב הציבורי, שירותי דת ועוד).
הסוגייה השנייה לא נוגעת לחרדים בלבד, וייתכן שיש ציבורים שמושפעים ממנה יותר, כמו עולים מאתיופיה וממדינות ברה"מ לשעבר. הניסיון מלמד שהיא עשויה לאפשר הידברות עם החברה החרדית. לראייה, חרף התוכחות שהשמיעה המנהיגות החרדית נגד הממשלה בנט-לפיד, היא לא הוציאה המונים לרחובות (כפי שעשתה ב-2013, כשממשלת נתניהו-לפיד-בנט ניסתה לחוקק את חוק השוויון בנטל). הפרדת הדיונים תוריד את המתח ותאפשר מתכונת של שותפות.
תני פרנקצילום: נעם פיינרהשלב השלישי: לדבר אחרת. לעתים קרובות העטיפה בפוליטיקה חשובה יותר מהתוכן, ודווקא בנושאים שנוגעים בזהותה של מדינת ישראל, כמו יהדות ומדינה, עלינו למצוא את הדרך לדבר באופן יותר מכבד שלכל הפחות מכיר בעמדת האחר.
ראשי המפלגות הפונות לציבור הלא-חרדי בישראל, ובעיקר אלה שעד כה לא שיתפו פעולה עם ש"ס ויהדות התורה בקואליציה, צריכים להפנים שיש דרך אחרת. הם לא חייבים לוותר על הדגלים של הבוחרים והבוחרות שלהם. עליהם לעסוק יותר בנושאי יהדות ומדינה הקשורים לכלל החברה הישראלית, ולעטוף הכול במעטה של שותפות. כל זאת מבלי להעניק לאף גורם בעלות אוטומטית או זכות וטו על היהדות.
- תני פרנק הוא מנהל המרכז ליהדות ומדינה במכון הרטמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
