את ההיסטוריה כותבים המנצחים, ובעידן המהיר שבו אנחנו חיים היא נכתבת מחדש כל ארבע או שמונה שנים. עד לפני כמה חודשים נתפס דונלד טראמפ בחלקים גדולים של המזרח התיכון כמי שהחליש את איראן, חיסל את אימת האזור קאסם סולימאני, השיג שורה של הסכמי שלום וסימן את ישראל כתחנה שכל מנהיג ערבי צריך לעבור בה אם הוא רוצה להגיע לוושינגטון. המורשת הזאת כבר משוכתבת, ומהר. לכך בדיוק כיוונו האיראנים כשחזרו להעשיר אורניום ל-20% ערב כניסתו של ג'ו ביידן לתפקיד - לייצר נרטיב שבו היציאה מהסכם הגרעין הייתה טעות היסטורית שקירבה את איראן לפצצה, ולכן יש להשיב בדחיפות את הגלגל אחורה.
ארבע שנים של חיבוק חם מהבית הלבן הפכו אתמול (ד') מברכה לקללה. ב-POD SAVE AMERICA, אחד הפודקאסטים הפופולריים ביותר משמאל, מיליון וחצי מאזינים לפרק, ישראל הוזכרה אתמול בשורה אחת עם סעודיה והאמירויות ברשימת המקומות שבהם יש למשפחת קושנר מספיק חברים מושחתים כדי להשתקע. זו לא חבורה טובה להיות בה, מיותר לציין. חלק מהמשטרים הערביים צפויים לזכות ליחס קריר בהרבה מזה שהורגלו אליו בשנים האחרונות בשל היחס למתנגדים פוליטיים והמלחמה בתימן.
היחסים הטריים עם מדינות ערב עוד לא הבשילו ממש, וכבר צפויים לעמוד למבחן. לישראל סדר עדיפויות משלה בעניין האיראני, הכולל בראש ובראשונה את הנושא הגרעיני. הערבים לחוצים יותר מאיומים מיידיים, כמו היכולת האיראנית בתחום הטילים. האם ניתן יהיה לגבש קואליציה ישראלית-ערבית שתגדיר יחד קווים אדומים לממשל החדש? ספק.
אצל הפלסטינים, לצד גילויי שמחה ברשת, דוגמת תמונה של טראמפ נעלם אל האופק עם הכיתוב "טראמפ הולך - אל-קודס נשארת בירת פלסטין לנצח", יש גם ספקנות ואדישות כללית
בינתיים, ועם כל ההתרגשות מהשלום, אין לנו עניין לספק שירותי לובינג בחינם למשטרים הערביים. יש להם מספיק אמצעים לדאוג לעצמם וקשה לחשוב על תועלת לישראל בזיהוי תדמיתי עם משטרים כה שנויים במחלוקת. אם אנחנו מתנדבים בכל זאת - כדאי לכל הפחות לדרוש יישור קו בנושא האיראני בתמורה.
הערבים, גם בינתיים, אחוזי תזזית. כולם רוצים להגיע לפוטו-אופ עם ביידן כשהם מצולמים מהצד הטוב שלהם: המצרים חידשו אתמול את היחסים הדיפלומטיים עם קטאר; הסעודים בודקים אפשרות להועיל בנושא הסורי; הירדנים, שמצבם טוב משל השאר, מנסים לקדם מו"מ ישראלי-פלסטיני; ובאשר לפלסטינים עצמם - לצד גילויי שמחה ברשת, דוגמת תמונה של טראמפ נעלם אל האופק עם הכיתוב "טראמפ הולך - אל-קודס נשארת בירת פלסטין לנצח", יש גם ספקנות ואדישות כללית.
שמרית מאירטלי שניאבו מאזן אמנם נחוש לחזור לזירה, אבל לא עד כדי כך שיסכים ברצינות להעמיד את עצמו למבחן הבוחר הפלסטיני, כמו שמייעצים לו האמריקנים. בינתיים הם מדברים על בחירות. זה מספיק.
אצלנו, לעומת זאת, פוליטיקאים נפרדים מטראמפ בפוסטים נרגשים, וכמובן, במהלך ישראלי קלאסי, מקבלים את פניו של ביידן בכותרות על בנייה בהתנחלויות. בכל זאת, מסורת זו מסורת. מבחינת ישראלים רבים זה נון-אישיו, ודאי כשמדובר על שכונה בירושלים כמו גבעת המטוס, אבל אנחנו שוב בעולם החדש-ישן של גינויים. לבנימין נתניהו ולבני גנץ הייתה חצי שנה לטפל בזה, אבל למה לפספס הזדמנות לייצר משברון מיותר על ההתחלה?
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
