מתוך הסדרה "סובייצקה"
(צילום: באדיבות כאן )
ימים מעניינים עוברים על ציבור דוברי הרוסית בישראל. הסדרה "סובייצקה" (כאן 11) נמצאת במרכז השיח בקבוצות הפייסבוק ושולחנות השבת שלנו. לראשונה בפריים טיים הישראלי משודרת סדרה עלילתית על עליית שנות ה-90 ו"דור 1.5" - ילדי העלייה שעוברים תהליך בירור זהות: מבושה לגאווה ואפילו להובלת שינוי חברתי. הסדרה נוגעת בנושאים כואבים: המאבקים האישיים על זכויותיהם של ההורים שלנו, שנרמסו בילדותנו, סיפורם של הווטרנים, הסבים והסבתות שלנו, שניצחו את הנאצים אבל סיפורם נותר מחוץ לנרטיב הישראלי, וגם בירורי היהדות המשפילים שאנחנו מחויבים לעבור לפני חתונה. הדיונים נעים בין הזדהות לבין ביקורת על יכולתה של הסדרה לשקף את המציאות שלנו, אבל האם הם יובילו, כמו בסדרה, לדרישה לשינוי?
בזמן שהרשת גועשת, דווקא במחאה נגד המהפכה המשפטית נדם קולו של ציבור דוברי הרוסית. כלומר, הם נוכחים שם, אבל כפרטים ולא כמגזר מובחן. איפה אנחנו בכלל נמצאים בשיח השבטים, בין ישראל הראשונה, השנייה והשלישית? האם אנו לא בולטים ברחובות כי אנו לא מסכימים עם ערכי המחאה או בגלל סיבות אחרות? הרי אנחנו, שחיינו תחת שלטון טוטליטרי, אמורים להיות הראשונים להפגין נגד פגיעה אפשרית בדמוקרטיה.
כשאני שואלת את אמי מה יגרום לה לצאת להפגין היא עונה שרק סכנת חיים לאחי ולי. הזיכרונות משלטון שדיכא מפגינים בכוח חרוטים עמוק. אבל מה עם הילדים שגדלו בארץ על ערכי הדמוקרטיה? יכול להיות שגם אנחנו לא מרגישים חלק מהמחנה הליברלי המיינסטרימי, למרות ההזדהות עם ערכיו?
אפרופו שיח הזהויות, מוסדות המדינה מזכירים לנו תמידית שאנחנו יהודים סוג ב'. דורשים מאיתנו בירורים משפילים במעמד חתונה וקבורה ומונעים מחלקנו אפשרות להינשא. אנו נתקלים בפרקטיקות של גזענות והדרה ורואים ייצוג מגוחך בתפקידים בכירים במוקדי קבלת ההחלטות כמו שירות המדינה, צה"ל והמשטרה. אנו רואים איך שרים בממשלה שמחים בעליות בודדים מצרפת וצפון אמריקה אך מזניחים עליית המון ממדינות ברה"מ לשעבר. אולי זה מסביר מדוע רבים מדוברי הרוסית מתקשים להצטרף למחאה.
לאחרונה כתבה לי פעילה מובילה במחאה שהיא לא מבינה איך העולים שהגיעו בעקבות מלחמת רוסיה-אוקראינה לא נמצאים בהפגנות. הרי הם הראשונים שאמורים להבין את חשיבות המאבק על הדמוקרטיה. זאת שאלה שבבסיסה טמונה בורות קשה: בתוך אלף הטרדות כמו לימוד שפה, מציאת עבודה, מסגרות לילדים ועוד, כשישראל נמצאת במשבר קליטה שעלול להוביל חלק מהם לחפש בית במדינה אחרת, השאלה שצריכה להישאל היא איך אפשר לעזור להם להיקלט ולא איך אפשר לרתום אותם למאבק שאפילו לא מדבר בשפה שהם מבינים.
מעלינו מרחפת שאלה: האם יש לציבור דובר הרוסית בישראל קו אדום? האם משהו יגרום לנו לשבור את הכלים ולהגיד "עד כאן", כפי שהייתה דריסתו למוות של הילד רפאל אדנה עבור יוצאי אתיופיה? האם יהיה זה ביטול סעיף הנכד בחוק השבות שצפוי לעלות בקרוב? אמנם פחות משליש מדוברי הרוסית בישראל אינם יהודים לפי ההלכה, אך חקיקה כזאת תכריע למעשה שישראל אינה ביתם, וגם לא של רבים שעדיין מעוניינים בעלייה. האם הסולידריות כלפי אחינו ואחיותינו תגרום לנו לצאת להפגין?
אלקס ריף צילום: טל שחרומה עם אחינו בארה"ב? שם אחוז הנישואים המעורבים עומד על 70% והחיבור לישראל מתרופף. האם נילחם עבורם כמו שהם נלחמו עבורנו לפני 50 שנה במאבק "שלח את עמי?? האם האיום בפגיעה בסעיף הנכד יהיה אות לחיבור מחודש בין יהדות ברה"מ ליהדות ארה"ב?
אולי הפעם, ישראלים דוברי רוסית יהיו שחקן משמעותי בחיבור הזה, שיביא בשורה לאחדות ולזהות יהודית רחבה. דווקא בימים של קרע פנימי עמוק, מאבק משותף יזכיר לנו את הסיפור הגדול - אנחנו עם אחד ואנחנו מאמינים ביהדות שמכילה את כולנו, בלי לסגור לאף אחד את הדלת.
- אלקס ריף היא מנכ"לית "לובי המיליון" - עמותה הפועלת לקידום ביטחון כלכלי, שוויון זכויות דתיות ואזרחיות וייצוג תרבותי הולם ל-1.2 מיליון יוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר ובני משפחותיהם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
