בראיון שנערך השבוע עם השרה איילת שקד בחדשות 13 ועסק בצעדי הממשלה בעניין הקורונה, היא הפתיעה ואמרה: "החלטנו להכיל את החולים והמתים". מאז, ותהי הארץ כמרקחה. בתקשורת ביקרו קשות את "דבריה החמורים", ואנשי האופוזיציה, הידועים ברגישות אנושית יוצאת דופן, תקפו את הממשלה חסרת החמלה האדישה לחיי אדם. ואכן, אף שבכפוף להסתייגויות רבות ותחת העיקרון של "הרע במיעוטו" אני תומך בממשלת בנט, אני משוכנע ששקד שגתה פה בטעות בלתי נסלחת.
בשנת 1769, אז הפכה המצאת מכונית הקיטור הראשונה של ניקולס ג'וזף קוגנוט למסחרית, באה לעולם צרה חדשה. מאז נלחמת האנושות עם אחד מגורמי הפציעה והמוות העיקריים - תאונות הדרכים. הסטטיסטיקה מלמדת שתחבורה מנועית גובה בכל יום חיי אדם יקרים. הן בתעשיית הרכב והן במדינות השונות מושקע הון רב בניסיון למזער את היקף הפגיעה. אף לא אחד סבור שניתן יהיה למגרו כליל ועל כן היעד הוא צמצומו בלבד.
לכאורה, ניתן היה לחסל מיידית את פגיעתו הרעה של הרכב המנועי ולהביא למיגור מוחלט של תאונות הדרכים, ואף ללא שום עלות. לו שרי התחבורה, כל אחד במדינתו הוא, היו מבטלים את פקודת התעבורה המקומית ובמקומה קובעים תקנות חדשות בנות סעיף אחד בלבד, בכך היה מושם סוף לכל תאונות הדרכים. סעיף זה היה אומר: "נאסר כל שימוש ברכב מנועי".
במינוח "הכלה של תמותה" אין כוונה, רצון או אדישות לתמותה, אלא ידיעה סטטיסטית שחרף כל אמצעי הזהירות, ישנו סיכון תמותה, שבאמצעות התו הסגול/ירוק ויתר ההוראות מבקשים למנעו
למרות פשטות ההצעה ותרומתה המיידית לבלימת סטטיסטיקת נפגעי תאונות הדרכים, אף לא אחד מציע ללכת בדרך הזאת. גם כל המגנים את השרה שקד יסכימו שיש להותיר את השימוש ברכב מנועי ולא לשוב לסוסים ולכרכרות. ביסוד העמדה המעדיפה את קיום התחבורה המנועית - גם במחיר קורבנות יומיומיים רבים – עומדת, לא נעים לומר, החלטה מודעת להכיל פצועים והרוגים.
איזונים נעשים בכל צעד ושעל של הקיום האנושי. על כפות המאזניים של החלטותינו עומדות תדיר בריאות מול איכות חיים. כל שימוש במכשירים הפולטים קרינה הוא בעצם הכרעה בין סיכון בריאותי לבין איכות חיים. כאשר אנו יושבים במסעדה, מביטים בתפריט, ומתלבטים איזו מנה להזמין, אנו מבצעים למעשה החלטה שמצויה בווקטורים של איכות חיים למול בריאות.
בהתאם, המחיר הכבד של הפסקת שימוש ברכב מנועי הוא כה משמעותי לכלכלת העולם, לאפשרויות הפרנסה של הפרט ולתחומי חיים רבים נוספים, עד שהאנושות כולה קיבלה החלטה מודעת המעדיפה את השימוש במכוניות גם במחיר מודע של פצועים והרוגים מדי שעה.
אם כך הדבר ביחס לשימוש ברכב מנועי, במה שונה ההכרעה בסוגיית הקורונה? במציאות של מגפה עולמית, למקבלי ההחלטות יש אפשרות תמרון בין שני קטבים: סגרים מוחלטים שיבטיחו כמעט אפס תמותה ואפס הדבקות, או הכלה מלאה והמשך החיים כסדרם במחיר תחלואה ותמותה אקספוננציאליות (מעריכיות).
המשמעות של סגר מוחלט קשה יותר מאשר עולם שממשיך בתפקוד רגיל ללא שימוש ברכב מנועי. משמעות הסגרים המוחלטים הינה הרס חמור של כלכלת היחיד וכלכלת המדינה. הרס כלכלה הוא, מיניה וביה, גם פגיעה בחיים, שהרי תקציב המדינה נועד להבטיח מימון בריאות, ביטחון ורווחה, ולא רק מימון מותרות. על כן ברור שכל ממשלה אחראית חייבת למצוא נתיב שעובר בין הקטבים של סגר מוחלט למול הכלה מוחלטת ולאתר את שביל הזהב המאזן בין הדברים.
עו''ד דוד קורצוויילכל חלופה שאינה סגר מוחלט מהווה למעשה הכלה של תמותה. וראוי להדגיש - במינוח "הכלה של תמותה" אין כוונה, רצון או אדישות לתמותה, אלא ידיעה סטטיסטית שחרף כל אמצעי הזהירות, ישנו סיכון תמותה (שבאמצעות התו הסגול/ירוק ויתר ההוראות מבקשים למנעו). בשם עקרון קדושת החיים, לעיתים נאלצים לספוג סיכון של תמותה, כרע במיעוטו.
לכן, האמירה של השרה שקד הייתה – באופן מהותי - נכונה, אחראית והגונה. ובכל זאת ציינתי בתחילה שהיא טעתה טעות מרה. ואכן כך. היא טעתה בכך שהיא שכחה שהיא מדברת לציבור שאינו מורגל שפוליטיקאים אומרים לו את האמת.
- דוד קורצוויל הוא עורך דין העוסק במשפט אזרחי מסחרי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה: 10:56, 12.08.21
