מעשה בזוג נשוי שהגיע לבית המשפט לענייני משפחה בשל רצון האישה להתגרש. היא טענה שהבעל אלים, אך הוא התעקש שמעולם לא הרים עליה יד. למרבה הפלא, האישה אישרה את דבריו, אך מיד גוללה בפני השופטת מערכת יחסים אלימה. לשווא ניסתה השופטת להסביר לבעל שבכך שהוא מונע מאשתו להוציא כרטיס אשראי, לצאת מהבית בשעות מסוימות או ללכת לבקר את הוריה הוא למעשה נוהג באלימות. הבעל חזר על הפזמון: "לא הרמתי עליה יד מעולם, גם היא אומרת". ניסיונות השופטת עלו בתוהו והיא התייאשה. להסביר לו על אלימות מילולית וצעקות היא אפילו לא ניסתה.
אני נזכר בחוסר ההבנה המשווע הזה בכל פעם שאני שומע את המפגינים נגד הרפורמה המשפטית מתהדרים בכך שהמחאה שלהם אינה אלימה. אם לא היה זה תיאטרון אבסורד שמתנהל אצלנו בחצר האחורית אפשר היה אפילו לצחוק מזה. דווקא האנשים שחרדים יותר מכל לדמוקרטיה, לחופש הביטוי ולחירויות האזרח, מונעים מאחרים את חופש התנועה, צרים על בתים של נבחרי ציבור, וחמור מכל - משתיקים הלכה למעשה את הדעה שכנגד. איומים מאפיוזיים בסגנון "אנחנו יודעים איפה אתה גר" ו"לא נניח לך לדקה" הם אלימות לכל דבר. כל שכן כשלא מאפשרים להם לדבר מול קהל או ללכת ברחוב בניו יורק. כן, זו אלימות.
הנימוק המטהר את השרץ, שבשמו מותר לכאורה להתנהל באלימות, להתנהג כמו בריונים ולהשתיק אנשים, הוא האיום מפני דיקטטורה. הטענה שישראל הולכת לקראת דיקטטורה מקבילה לטעמי לסיסמה שקוקה קולה הוא טעם החיים. שניהם קמפיינים מדומיינים, ממומנים היטב, שהצליחו לאחז את עיני חלק מהציבור. נו שוין, נניח ששינויי החקיקה של הממשלה הרסניים ובקפלן ביצרנו את הדמוקרטיה הישראלית. איזו מין דמוקרטיה זו תהיה? כזאת שבה אסור לדבר בחופשיות בכנס באוניברסיטה? דמוקרטיה שבה מותר לצאת מהבית רק למי שאנשי "אחים לנשק" חפצים ביקרו? דמוקרטיה נוסח איראן שבה רק האנשים עם הדעות הנכונות יכולים להיבחר לפרלמנט ולקבל החלטות?
אפשר להניח בזהירות שהעובדה שחברי האופוזיציה לא הצליחו להסכים על שום דבר בשיחות בבית הנשיא נגרמה במידה רבה משום שחששו שההתנהגות הברוטלית הזו תופנה גם כלפיהם אם ההסכמות לא יישאו חן בעיני מי מארגוני המחאה. הפוליטיקאים שחשבו להגיע לפשרה ידעו שברגע שיסכימו למשהו, הם ימותגו מיד כמשת"פים של הדיקטטורה וממילא מותר יהיה לנהוג בהם באלימות בשם הקנאות הקדושה להצלת הדמוקרטיה.
התמונה המאפיינת יותר מכל את המחאה הזאת זאת של תמונת המפגינים המתופפים בתופים ולאוזניהם אוזניות אוטמות-שמע. כאומרים: אני אחריש את אוזניך עד שתיכנע לי, ואיני מעוניין כלל לשמוע אותך. ההיפך הגמור ממי שאנחנו וממה שאנחנו. ההיפך הגמור משיח מכובד ומכבד שאמור להתנהל גם בין אנשים וגם בפרלמנט, פרי הבחירות הדמוקרטיות שיש כאן.
יגאל פסואנשי המחאה, בקוצר ראותם כי רב, לא מבינים שכאשר הם חוצים גבולות הם מכתיבים את ההתנהלות העתידית של מחאות עתידיות. כי כך הדבר כשמדובר בקנאים: הם בטוחים שהמטרה שלהם מקודשת לבדה והיא מכשירה את האמצעים הפסולים שבהם הם משתמשים. אבל מהר מאוד הם יגלו שגם אחרים יכולים לשבור את הכלים ומוכנים לעשות את זה גם למען מטרות אחרות.
מובילי המחאה נגד הרפורמה מתעקשים שזה לא מאבק בין שמאל וימין. זה נכון, המאבק הוא על דמותה של החברה בישראל בשנים הבאות. האם נהיה חברה של שיח ודיבור, ואחר כך הכרעות דמוקרטיות המהוות סוף פסוק, או שמא המחאה תנצח ואז נהפוך לחברה שבה כל דאלים גבר.
- יגאל פסו הוא איש חינוך
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
