חטיבת גולני, החטיבה החומה והוותיקה עם מורשת הקרב המפוארת, לחמה מאז 1948 בקרבות קשים ועקובים מדם בכל מלחמות ישראל. אחד מהקרבות הקשים שידעה, אם לא הקשה שבהם, התקיים ביום שבת הנורא. מאז שהחלה המלחמה איבדה החטיבה 71 מלוחמיה.
סרן דניאל (28), מ"פ המסייעת בגדוד 13, סרן עידו (25), מ"פ ב' באותו הגדוד וסרן יובל (25), מ"פ המסייעת בגדוד 51, נלחמו שם באותה שבת, ראו את הפקודים שלהם נלחמים בעוז, חלקם עד "טיפת הדם האחרונה". הם הצילו אזרחים וחיילים תוך אבידות קשות ומראות שלא ישכחו לעולם. כעת הם מספרים איך ממשיכים להילחם בזמן הלוויות ושבעות של אחיהם לנשק, על המורל בחטיבה ועל היעד שהציבו בשם ולמען הנופלים - לנצח.
סרן דניאל ממעלה מכמש היה באותה שבת בתורנות ולכן לחם מהרגע הראשון. "יצאנו ב-5:00 לתדרוכים וב-6:30 התחיל גשם סגול, פצמ"רים מאוד מדויקים. מטרים מהצוות שלי", הוא מתאר. "הבנו שיש חדירה בהפתעה, חשבתי שמדובר ב-20 מחבלים. שוחחתי עם הסמג"ד שלי לפני שהוא נפצע והוקפצנו לקיבוץ נחל עוז, עדכנתי את הרבש"ץ שמחבלים בדרך לקיבוץ ושיעדכן את כיתת הכוננות. שם אני מזהה כמויות של רכבים ואופנועים עם מחבלים, הבנתי שהאירוע גדול אבל לא תיארתי שזה ככה בכל הגזרה.
"הגיעו מולנו 15 טנדרים עם מחבלים והיינו 14 לוחמים, קיבלתי שיחה מחיל האוויר, מפעיל זיק שמחסל מחבלים מהאוויר. כיוונתי אותו מאחד הגגות, הוא חיסל את רובם והשאר ברחו"
"פרסתי את הכוחות ונתתי הוראה לחיילים, 'כל מחבל שאתם מזהים, תהרגו אותו'. בחצי שעה הרגנו עשרות מחבלים", הוא מוסיף. כמה דקות לאחר מכן מצא את עצמו דניאל מפקד על הגדוד בהוראת המג"ד, אחרי שהסמג"ד נפצע. "אני ישר עולה בקשר ומבין שאף אחד לא עונה ולא מגיב. פה הבנתי את גודל האירוע. המג"ד ביקש שאגיע למוצב נחל עוז ולהגן עליו בכל מחיר. פגשתי מ"פ אחר מהגדוד, שילה הר-אבן, שחזר מקרב גדול מאוד. הוא היה פצוע ועדכן את המח"ט. דקות אחרי שניתקנו מגע, שילה ועוד שישה חיילים מהצוות נהרגו. הבטחתי לעצמי שדבר ראשון שאעשה אחרי המלחמה זה לנסוע למשפחה שלו, לספר להם איזה גיבור הוא היה".
דניאל מוסיף כי תוך כדי הכאוס, הפקודות משתנות: "הספקתי לקבל פקודה חדשה להגיע לכפר עזה, כי מתרחש שם מסע הרג גם של ילדים ואין שם כוחות. חבר אלינו תושב, מח"ט הנח"ל לשעבר, הוא הכווין אותנו למחבלים והרגנו אותם. הגיעו מולנו 15 טנדרים עם מחבלים והיינו 14 לוחמים, במזל גדול קיבלתי שיחה מטעם חיל האוויר, מפעיל זיק שמחסל מחבלים מהאוויר. כיוונתי אותו מאחד הגגות, הוא חיסל את רובם והשאר ברחו חזרה".
5 צפייה בגלריה
סרן שילה הר-אבן ז"ל. "הבטחתי לעצמי שאחרי המלחמה אסע למשפחה שלו, לספר להם איזה גיבור הוא היה"
כך במשך שעות מנהל דניאל עם 14 לוחמים קרבות מול חוליות מחבלים ובדרך הם גם מטפלים בפצועים. "ראינו ילד שידו נקטעה והוא איבד המון דם, היה לנו חייל שנפצע שבמשך שלוש שעות לוחם אחר לחץ בנקודת לחיצה ביד אחת ויורה ביד השנייה ופינינו אותו בקיה של אחד התושבים עם עוד חייל פצוע", משחזר דניאל.
הוא מספר גם על המראות הקשים: "בבית הראשון שנכנסו אליו ראינו אמא עם ילדה בת ארבע שנורו בראש והבית הרוס. כשהמשכנו לעבור בבתים הבנתי שהמראות זהים". דניאל נלחם עד שנגמרה התחמושת ובלילה הוא והלוחמים חברו לשאר הכוחות. גדוד 13 ספג את האבידה הגדולה ביותר עד כה, 41 חללים, חמישה מהם מהפלוגה שלו. למרות הכול, הם המשיכו להילחם ללא הפסקה.
"זה נשמע הזוי, אבל אנחנו הרבה יותר חזקים, בשביל הנופלים, המורל בשמיים", מספר דניאל. "אנחנו רוצים להכות בחמאס בשביל האזרחים והאחים שלנו לגדוד. יש מקרים פרטניים של לוחמים שיותר קשה להם להמשיך אבל הרוב בטירוף. כולם רוצים להכות באויב והחיילים מחזקים את המפקדים".
"כמו הקלטות הקשר מיום כיפור"
סרן עידו מפרדס חנה, מפקד פלוגה באותו הגדוד, צמח בשלדג והחל לפקד ב-13 לפני שלושה חודשים בלבד. ביום שבת ההוא הוא יצא לרכיבת שטח באופנוע בשעות הבוקר המוקדמות ובאזעקה הראשונה שנשמעה, הוא עלה על מדים לכיוון דרום. "בתחושת בטן הבנתי שזה הולך לכיוון לא טוב, רק לא הבנתי כמה. בדרך לאשקלון אני מקבל טלפונים על פצועים ושיש כנראה הרוג לכוחותינו והחבר'ה שלי נלחמים", הוא נזכר.
"אני מנסה להפעיל מרחוק ולתת הוראות כמה שאפשר, והכול טלפונית מול הסמ"פ", הוא מספר. "באזור צומת אשקלון פוגשים את המג"ד, קצין אג"ם, סמ"פ ועוד כמה לוחמים. מקוששים נשקים וזאת ההגדרה 'מקוששים' כי בגדול באנו מהבית. מבינים שיש בצמתים בדרך דרומה מארבים. אני וקצין האג"ם מתכננים נסיעה דרך השדות. בנסיעה מקבלים טלפונים קשים מאוד. זה נשמע כמו הקלטות הקשר מיום כיפור. בטלפון הסמ"פ אומר שיש פצועים. המג"ד מקבל טלפונים מהקמב"צית שמקיפים את החמ"ל ומנסים לשרוף אותו".
עידו מגיע לשטח, מספיק לפגוש את אחיו הגדול מפלג במודיעין ומתחיל ללחום. היתקלות ראשונה והוא פוקד על הצוות "לנטוש את המוצב". הם מפנים פצועים בנמרים ומגיעים לכפר עזה, "שם היו הרבה מאוד מראות לא פשוטים בתוך היישוב", הוא אומר. "עיקר העבודה הייתה יחד עם חבר'ה מהשב"כ, זה להגיע למחבלים, לחסל אותם, להגיע לחבר'ה שמתחבאים בבתים ולחלץ אותם. ככה פעלנו במשך שעות. היו שם אירועים מכוננים".
הוא סיפר על אירוע שבו המג"ד הודיע לו בקשר שמנסים לחטוף גופה של לוחם מחוץ ליישוב וחייבים להגיע לשם בזמן. "נסעתי לחלק המערבי של היישוב ואני רואה את המחבלים מנסים לתפוס לוחם שאני מזהה שהוא ללא רוח חיים. אני פורץ את הגדר עם הנמר, רודף אחרי המחבלים ומחסל אותם, גם בירי וגם בדריסה. אני חוזר חזרה ומזהה את הלוחם שהיה ירוי ללא רוח חיים. מושכים אותו לתוך הנמר, שם אני מנסה לחפש סממנים כדי שאוכל לדווח מי הבחור. רואה את הראשי תיבות של השם ורואה גם ציצית. זה לא קל לראות אח לנשק ככה, לוחם מדובדבן בקבע.
"נכנסנו לממ"ד וראינו שני תינוקות תאומים קטנים. פתאום כל הלוחמים הגיבורים לא הצליחו לדבר. אני רואה אותם לנגד עיניי כל יום וזה מאוד מחזק אותי"
"לפני כמה ימים קיבלתי שיחה ממספר לא מזוהה ממישהו ששמע שהייתי בכפר עזה ורצה לדבר איתי", הוא הוסיף. "זה היה הגיס של אותו לוחם. נפגשנו וסיפרתי לו את כל הסיפור. הוא ביקש ממני לדבר בווידיאו עם המשפחה של החלל. זה היה רגע מאוד מרגש בשבילם לסגור מעגל ולהבין מה היה. הם הודו לי שהם יכולים לשבת שבעה ומבחינתי עשינו מה שהיינו צריכים ומה שיכולנו לעשות".
עידו מתאר סיפורי גבורה שמתרחשים בכל רגע. "זאת מלחמה שספק שאי פעם שמענו סיפורים כאלה ועוד נשמע. היה שם גילוי מנהיגות ואומץ לב. בני 20-19 שנלחמו כמו אריות וחיסלו עשרות מחבלים. מ"מ בפלוגה שלי סגן דקל סוויסה אסף את כל החבר'ה ואמר להם שגדוד 13 לא יישבר לעולם - זה משפט שנאמר במלחמת יום העצמאות בלחימה באזור עזה. רגעים אחר כך הוא נהרג עם עוד שלושה לוחמים בקרב קשה של מעטים מול רבים".
סרן עידו מסביר איך בכל זאת ממשיכים להילחם אחרי אירועים קשים. "בכפר עזה הבנו דרך השב"כ שיש בית עם בכי תינוקות. נכנסנו פנימה עם המג"ד והכוח שהיה איתי, ולצערי ראינו את ההורים ללא רוח חיים בסלון. נכנסנו לממ"ד וראינו שני תינוקות תאומים קטנים. פתאום כל הלוחמים הגיבורים לא הצליחו לדבר. העיניים נרטבו וזה דלק. אני רואה אותם לנגד עיניי כל יום וזה מאוד מחזק אותי. יש פה רוח לחימה שקשה להסביר אותה. החטיבה מדהימה אותי והגדוד, קשה לתאר".
הוא מוסיף כי "רק לפני כמה ימים יצאנו מהגנה על הגדר ואנחנו עם הראש קדימה למשימה הבאה. אנחנו בפועל בשטח ובליבנו עם המשפחות השכולות, אנחנו אוהבים אותן והן יהיו חלק מהחיים שלנו לתמיד. כולם מאוד מתאמצים כדי שנוכל לחזור ליישב את היישובים האלה בעוטף ושיוכלו לגדל שם חקלאות עד התלם האחרון".
מח"ט גולני, אלוף-משנה יאיר פלאי, מספר על האבידות הרבות ועל הכאב הגדול בחטיבה, לצד המורל והמוטיבציה לקראת ההמשך. "הכאב גדול, איבדנו לוחמים גיבורים שלחמו בחירוף נפש עד הכדור האחרון ומנעו בגופם פגיעה קשה יותר באזרחים", אומר פלאי. "אני כואב את כאב המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל ויחד עם כל חטיבת גולני אני משתתף בצערן. המשפחות היקרות הן חלק ממשפחת גולני ואנחנו מתחייבים להמשיך ללוות ולעמוד לצידן".
פלאי מוסיף כי "לוחמי חטיבת גולני לחמו באומץ וגבורה בקרבות קשים מול מאות רבות של מחבלים - אני גאה בהם בימים אלו יותר מתמיד. הרוח של גולני היא רוח של לחימה, של חתירה לניצחון ושל חברות עמוקה ואמיצה. זוהי רוח הקרב שהפגינו הלוחמים בקרבות הקשים במוצבים כיסופים ונחל עוז וזוהי הרוח שתהיה איתנו גם כשנילחם באויב בשטחו.
"אנחנו מתחייבים שלא נשקוט ולא ננוח עד שכל מחבל ימצא את מותו", הוא אומר. "לאחר כל הגנה יש התקפה. ההתקפה של חטיבת גולני תהיה קשה, חזקה ובלתי מתפשרת ובסופה - ננצח. נילחם בנחישות בכל כוחנו עם ביטחון בצדקת הדרך שלנו ולנגד עינינו נראה כל העת את הלוחמים שאיבדנו, את רוחם ואת הצוואה שהם השאירו לנו - לנצח ביחד".
קרב שייזכר לדורות
גם פלוגה 51 ספגה אבידות קשות, ו-29 מלוחמי היחידה נפלו בקרבות ביום הראשון של המלחמה. סרן יובל, מ"פ של המסייעת מברוכין, היה תורן באותו יום שבת. "כבר בהתחלה הבנתי שמשהו אחר קורה. כל כוח מקבל התקלה משמעותית במקביל. אני אומר לכולם להשיב באש ולהרוג כמה שיותר. הכוח לוקח מקלעים וכל מי שמנסה להתקרב חוטף וזה מה שגרם לזה שלא חדרו למוצב שלנו", הוא מספר.
הלוחמים המשיכו ליישובים וניהלו קרב בלימה בכיסופים שייזכר לדורות. "הבנתי שהמוצב חזק מספיק והתחלנו להתקדם לכיוון כיסופים כדי למנוע מהאויב להיכנס, הותקלנו והקשר שלי נהרג במקום", משחזר יובל. "הצלחנו לחסל עשרות מחבלים ויצרנו קו קדמי לנירים, עין השלושה וכיסופים ושם נמנע נזק עצום לתושבים. הלוחמים נלחמו עבור זה בעוז, חלקם עד טיפת הדם האחרונה שלהם".
יובל מספר על רגשות מעורבים: "הייתה גבורה של לוחמים ומנענו נזק יותר גדול, ומצד שני במשימה שלי כתוב לי שאני צריך להגן על יישובים והם בסוף חטפו, מבחינתי נתחקר, נלמד ונשתפר מזה. כרגע אנחנו מסכמים את הפרק הראשון של הלחימה, כולם מבינים את המשמעות של המלחמה הזאת ומסתכלים קדימה. מתעסקים בלהתאמן ולהיות מוכנים לשלב הבא כדי להשמיד את האויב. הלוחמים עם רעל בעיניים. אנחנו המפקדים מתמרנים בין עיבוד של מה שעברנו עד כה לבין להתאמן לשלב הבא שיהיה לא פחות מאתגר. אין לנו פריבילגיה אחרת. מ-1948 ועד היום, כל משימה שהחטיבה הזאת קיבלה היא עמדה בה. גם הפעם".
מטבע הדברים הלוחמים נשארו בשטח ולמרות שאיבדו את חבריהם הקרובים, הם לא הגיעו ללוויות ולשבעות אלא נשארו ללחום מול מחבלים במשך שבוע שלם. "לכולנו יושב בראש שברגע שתיגמר המלחמה אנחנו מול המשפחות והרושם שלנו מולם זה שהן מבינות אותנו. הן חלק מאיתנו. אנחנו כואבים מאוד ובאותה נשימה מסתכלים קדימה להמשך הלחימה", מסביר יובל.
