בשבוע האחרון שוב התעורר הוויכוח בנוגע לצורך במסעות בני הנוער לפולין, שלרוב מתמקדים בארבע השנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה. התלמידים המסיירים במחנות ההשמדה נחשפים לתמונה המטלטלת של הרס, הרג ואובדן, כשהמדריכים מנסים להכניס בהם מסרים לעתיד, מימין ומשמאל, "המוות שלט", "לעולם לא עוד" ואידך זיל גמור, בהתאם להשקפה הפוליטית. אבל המסעות האלה והתכנים הנלווים אליהם מפספסים נקודה חשובה: הם כמעט שלא עוסקים ב-1,000 שנות יהדות פולין.
על מנת להבין את האבדה הגדולה שספג העם היהודי בשואה לא די בעמידה דוממת אל מול הר האפר ובטקס זיכרון ליד המשרפות. יש להכיר את התרבות הענפה שחייתה שם, יהדות דתית וחילונית, סופרים, משוררים, אדמו"רים, רבנים וסתם עמך שתרבותם יהודית, והם מלאי יידישקייט, אותה חוכמה יהודית שהצטברה במהלך שנים של אוריינות וכיום נעלמת והולכת מהמרחב התרבותי בישראל.
הצעידה בוורשה במסלול הגבורה מבלי לדעת שבעיר חיו מגדולי אנשי הרוח בתולדות עם ישראל, היא אחת ההחמצות הגדולות של המסעות. כך גם להסתובב ברחובות ולא להכיר ולו סיפור אחד של חתן פרס נובל יצחק בשביס זינגר, שיר של איציק מאנגר או מערכון סאטירי של דז'יגאן ושומאכר. וכך גם להסתובב בקרקוב בלי להכיר את מרדכי גבירטיג, גדול הטרובדורים היהודים (במו אוזניי שמעתי מדריך בני נוער בעיירה ביחאווה בלובלין שעיוות את שמו וברור שלא הכיר ולו שיר אחד שלו). כיצד ניתן להבין את החורבן ואת ה"אין" אם לא יודעים מה היה ה"יש"? האומנם הלקח היחיד מהשואה הוא החובה במדינה ליהודים?
כשאני מלווה קבוצות המסיירות ברחוב קרוכמלנה בוורשה עם ספריו של בשביס זינגר, הבנת האובדן משמעותית הרבה יותר, מה גם שחלק מחבריהן שומעים לראשונה עליו ועל סיפוריו. כשאנו עומדים מול האנדרטה של רפפורט בוורשה ושומעים על הילדה שנהרגה במרד, כשמילות שירו של מאנגר "על הדרך עץ עומד" על שפתיה, אנו מבינים מהו כוחה של תרבות, כמה עוצמה, תקווה וחוסן היא מעניקה לנו.
כשאנו מדברים על תרבות יהודית שנמחקה, איננו מדברים על עוד תחום ידע אלא על נשמת אפו של עם. לא מדובר בלימוד עוד יצירה ספרותית, אלא בחלק מהותי שהלך לאיבוד מתוך ה-DNA של העם היהודי. היכולת להתבונן באופן מורכב וביקורתי על המציאות, לשאול בלי לפחד מתשובה, לקרב בין קטבים, לשלב בין מסורת למודרנה – היא לב ליבה של ספרות ההשכלה, והיא נמחקה כמעט לחלוטין הן מתוכנית הלימודים בבתי הספר והן מהנרטיב של המסעות לפולין.
בן גוריון וכור ההיתוך של הציונות ביקשו לקפוץ מהתנ"ך אל הפלמ"ח ותש"ח תוך דילוג על אלפיים שנות יצירה יהודית. זה היה ניסיון ליצור יהודי חדש, גאה וזקוף. אז יהודי חדש אולי נוצר, אך הוא מנותק משורשיו ומאמץ בשל כך תרבויות זרות.
הניסיונות החוזרים מדי כמה שנים של שרי החינוך לבטל את בחינות הבגרות בספרות ומדעי הרוח, כמו גם היחס הכללי למדעי הרוח והתפיסה שבית הספר צריך ללמד אותי מקצוע, במקום להפוך אותי לאדם ערכי, אינטליגנטי ורחב אופקים, הולכים באותו התלם. הנרטיב של המסע לפולין מתומצת להאדרת "כוחי ועוצם ידי", ומסוכם במשפט: "לעולם לא עוד, ואין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו". אולי לא בכדי הולך עולם מדעי הרוח ומתמעט משנה לשנה.
ד"ר יניב גולדברגאם ההכנה למסעות לפולין הייתה כוללת למידה משמעותית של חיי היהודים שם במילניום הקודם, והכרת דמויותיהם הייחודיות של גדולי התרבות והחסידויות, ואולי, רחמנא ליצלן, גם קריאה ואפילו שינון שירים רלבנטיים להיום - אולי אז הנסיעה הזו הייתה נשארת משמעותית שנים רבות לאחר המסע. או אז, שאלת חלקם של הפולנים בשואה תוכל להישאר נחלת חוקרי האקדמיה, שם מקומה.
הוויכוח באשר לחלקם של הפולנים לא ישכנע את המשוכנעים לכאן או לכאן. אולם הבנת המשמעות העצומה של החורבן לא רק מבחינה מספרית, אלא מבחינת אובדן התרבות הדתית והחילונית, וההכרה שאובדנה משפיע על חיינו העכשוויים, היא זו המחייבת לטעמי את המשך המסעות, אם כי בדרך אחרת.
- ד"ר יניב גולדברג הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים במרכז האקדמי פרס ובמרכז ליידיש באוניברסיטת בר אילן. מלווה אקדמי למסעות לימודיים במזרח אירופה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
