"יש דברים שהיא לא רוצה לזכור. יש דברים שהיא לא יכולה". כך נפתחת הכתבה ב"ניו יורק טיימס" על נותווארי מונקן, שנחטפה לרצועת עזה והוחזקה בשבי חמאס במשך כמעט 50 ימים. אבל יש דבר אחד, שאותו נותווארי לא יכולה לשכוח: את הרגע שבו מחבלים חמושים עצרו אותה ואת בן זוגה, בנת'ום פנקונג, בעת שרכבו על אופניים. זו גם הייתה הפעם האחרונה שראתה אותו, לפני שנחטפה.
את ימי השבי העבירה נותווארי בתא קטן מתחת לאדמה יחד עם אמיליה אלוני בת ה-5 ואמה דניאל, לצד שתי חטופות תאילנדיות נוספות. היא התפללה שיום אחד תראה את ילדיה בחזרה בתאילנד, ותיארה בריאיון כיצד השהות עם אמיליה העניקה לה תקווה לכך. היא התפללה גם שתראה שוב את אמה, שאליה שלחה כסף מדי חודש כשעבדה בישראל.
היא חיה על פיתות ומים בתקופת השבי, ולימדה את אמיליה כיצד מבשלים אוכל תאילנדי כדי להסיח את דעתה מהרעב שלהן. היא לימדה אותה גם שירים בתאילנדית, וכיצד סופרים עד 10 בשפתה. אמיליה, מצידה, הבטיחה לנותווארי שהיא תראה את בן זוגה שוב.
דניאל ואמיליה אלוני מגיעות לביתן ביבנה לאחר השחרור משבי החמאס
(צילום דוברות עיריית יבנה)
נותווארי סיפרה ל"ניו יורק טיימס" שכלל לא ידעה על רצועת עזה לפני שנחטפה, ולכן לא הבינה איפה היא כשהשומרים אמרו לה היכן היא נמצאת. כאשר הם אמרו לה שבקרוב היא תשתחרר - היא לא הייתה בטוחה אם אפשר לסמוך עליהם. לדבריה, היא ושאר החטופים הועברו כמה פעמים לחדרים תת-קרקעיים שונים, ולעתים קרובות היא שמעה פיצוצים - על אף שלא ידעה מי מבצע את התקיפות.
ב-24 בנובמבר, כשהשתחררה אחרי 48 ימים בשבי, היא לא ידעה שלפחות 39 תאילנדים נרצחו על-ידי המחבלים, ולא היה לה מושג שעשרות נחטפו. בגבול, כשהמתינה לעלות לאוטובוס, אמיליה אמרה לה בכל פעם ששמעה מכונית נוסעת: "בנת'ום! בנת'ום!". היא השיבה "אני מקווה שזה נכון, אני מקווה שזה נכון". ואכן, בן הזוג הגיע בסופו של דבר - אך בהתחלה היא התקשתה לזהות אותו, מאחר שהיה רזה מכפי שזכרה.
"הייתי שמחה", סיפרה בכתבה ב"ניו יורק טיימס" על המפגש. "כל כך שמחה שאני לא יכולה לתאר את השמחה שהרגשתי. זה היה כל כך מייסר להיות בפנים. אנחנו בחוץ. באמת שרדנו?".
שישה ימים אחרי שהשתחררה, בזמן שהתאוששה בישראל ולפני שהמריאה לארצה, פקידים ישראלים אפשרו לה לקיים שיחת וידאו עם אמיליה, שהציגה לה כיצד למדה לספור בתאילנדית. אמיליה אמרה לה שהיא נראית יפה, והיא הפריחה לה נשיקות דרך הטלפון - כפי שנהגה לעשות עם ילדיה כשעבדה בישראל. דניאל אלוני אמרה לה כי "שתינו מחבקות אותך חזק חזק", ונותווארי סיפרה: "אני אוהבת אותן כמו משפחה. אני אוהבת את הילדה הזאת כאילו הייתה בתי".
נותווארי סיפרה שכשפתחה את הפייסבוק אחרי שחזרה, ראתה "מבול של הודעות" מילדיה, שבכל יום - במשך שבעה שבועות - שלחו לה חדשות על חייהם, בין אם על תחרות שירה או על הישג כלשהו בבית הספר. הם תהו איפה היא נמצאת, וביקשו שתשוב הביתה.
