שאגות השמחה ששמע אניל טריף ממכשיר הקשר של מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר עדיין מהדהדות באוזניו, חמישה חודשים אחרי היממה שבה הוא וחבריו לקורס מפקדי הכיתות בגדוד 450 של הצנחנים נלחמו לשחרור קיבוץ כיסופים והמוצב הצבאי שנכבשו בידי כוחות נוחבה.
מאז טריף הספיק להשלים את הקורס ולקבל לפיקודו טירונים בבא"ח הצנחנים. הוא וחייליו התאמנו במשך כמה שבועות לקראת הכניסה הקרקעית לעזה, ורק בשבוע שעבר יצאו מהלחימה העזה בלב חאן יונס. כשהוא כבר מפקד על הכשרת טירונים באימון מתקדם, טריף שחזר את הלחימה באותו בוקר.
"סגרנו את השבת של שמחת תורה בביסל"ח בתור כוח כוננות, ואמרו לנו שאם יקרה משהו בגזרת עזה אנחנו הראשונים שנקפוץ כדי לתת מענה", הוא מספר. "בשבע ורבע בבוקר העירו אותנו המפקדים ואמרו שפרצו מחבלים לשדרות ואנחנו חייבים לקפוץ, ותוך שעה כבר היינו על האוטובוסים בדרך לעוטף עזה. חשבנו שזה אירוע קטן יחסית ולא ידענו בדיוק לאן אנחנו אמורים להגיע. הסרטונים שהתחילו לעלות ברשתות הבהילו אותנו והמפקדים ביקשו שנכבה טלפונים והבטיחו לעדכן אותנו במה שחשוב".
טריף וחבריו חשבו שהם בדרך לאחד ממוצבי העוטף כדי לסייע בהגנה, אך מצאו עצמם בתוך דקות בעיצומה של לחימה סוערת. "בצומת רעים ראינו פתאום מלא סוואנות, טנדרים ואופנועים עם מחבלים. הורדנו חמישה מחבלים ופגשנו את מפקד הפלוגה שלנו, רס"ן אביתר זיתוני, שנתן לי מכשיר קשר שנלקח מגופת אחד המחבלים שראה בדרך, וביקש ממני להאזין ולעדכן בכל דבר חשוב שאני שומע".
"שמעתי את צרחות החיילים שהם הורגים לנו"
במשך שעות האזין טריף לדיווחי המחבלים, למד על היקפי הכוחות ומבנה הקרב שלקראתו התכוננו, והעביר למפקדיו מידע טקטי מודיעיני שאפשר להבין מול מה הם מתמודדים. "שמעתי בקשר שהם חוטפים אזרחים וחיילים ומדווחים אחד לשני על החטופים שלוקחים חזרה לתוך עזה, וברקע שמעתי את צרחות החיילים שהם הורגים לנו וכאב לי הלב", הוא נזכר. "בצומת רעים זיהינו רכב של מחבל שנוסע לכיוון הרצועה וחיסלנו אותו. מתוכו שמענו צעקות והוצאנו ממנו חטופה שנלקחה ממסיבת הנובה".
הלוחמים של גולני מגדוד 51 בפיקודו של רס"ן זיתוני, שנפצע אנושות בהמשך הלחימה, התקדמו משם לעבר קיבוץ כיסופים וניסו להגיע למוצב הסמוך. בעזרת דיווחי הקשר של חמאס הם הצליחו לקבל תמונת מצב ולהציל את חייהם של תושבים בקיבוץ והלוחמים במוצב שנכבש בידי המחבלים. "לא ידענו מה כמות המחבלים שצפויה לנו שם", משחזר טריף.
הוא הוסיף: "בכניסה לקיבוץ קיבלנו אינספור פצמ"רים והבנו שהמצב מאוד גרוע. המשימה הראשונה שלנו הייתה לחלץ תושבים, והוצאנו יותר מ-120. כשהתקדמנו למוצב חטפנו מתוכו אש תופת ונהרגו לנו שלושה לוחמים מהכוח. נלחמנו שם יותר משבע שעות, ועם עזרה שהגיעה אלינו הצלחנו להשלים את שחרורו. היו מולנו יותר מ-30 מחבלים במוצב, וכמויות ענק של אמצעי לחימה שהם הביאו איתם, ולנו היו שש מחסניות לכל לוחם, בלי רימונים ובלי אפודים קרמיים, כי לא הספקנו לקחת".
בערפל הקרבות טריף סייע לחשוף בפני מפקדיו את כוח האויב שמולו מצאו את עצמם. "הם נכנסו לישראל בצורה מבצעית מוחלטת. היו להם כוחות עתודה והם נערכו עם כוחות פינוי", הוא מספר. "שמעתי בקשר את התיאורים שלהם על כמויות החטופים שלקחו איתם. הם דיברו על הצמתים והיישובים שאליהם הגיעו, ובקרב על המוצב בכיסופים שמעתי שהם מתארים את מה שקורה שם. זה הדבר היחיד שיכולנו להסתמך עליו באותו רגע כדי להבין מה קורה בשטח ומול מה אנחנו מתמודדים. היה לנו פצוע בשטח ושמעתי אותם בקשר מכווינים אליו אש כדי לפגוע בו".
טריף אמר עוד: "במכשיר הקשר שמעתי את הטירוף בשמחה שלהם על האזרחים והחיילים שהרגו. היה לי מאוד קשה לשמוע את הדברים אבל ידעתי שאני חייב להיות מרוכז ולהקשיב לקשר ולהעביר את המידע החשוב שאפשר להוציא ממנו". באותו יום דמים איבדו אניל וחבריו לגדוד שישה לוחמים: עמרי פרץ, מתן מלכה, לביא בוחניק, רגב אמר, אדם אגמון ובר יענקלוב. "כל מי שנלחם ובטח מי שנפל במשימה הזאת זכה להציל חיים רבים", אומר טריף.
טריף, בן הכפר ג'וליס שבגליל, הוא נינו של השייח' אמין טריף, מנהיג העדה הדרוזית הראשון בישראל. כמו סבא רבא שלו וכמו אביו, אמיר טריף, עוזרו של השיח’ מואפק טריף, מנהיגה הנוכחי של העדה, הוא משתייך למשפחה של גיבורים. "זו גאווה למשפחה שלי ובכלל לעדה ולמדינה כולה, מה שעשינו אז בקרבות", הוא מסכם. "אנחנו עם אחד, לא שניים, וזו הגבורה שלנו. בסוף הכל מתחיל מהבית ומהחינוך, ובזמן אמת ראינו על כל החברים כיצד הסתערו קדימה.
"חינכו אותי על אהבת המולדת ושמירה על הבית ועשינו את מה שהיינו צריכים לעשות. לא מגיע לי צל"ש ולא כלום, כי כמו כולנו, תרמתי את חלקי במלחמה הזאת. אני מבקש לפנות למשפחות השכולות שבניהן מסרו את חייהם למען המדינה, ולומר להן שזה לא היה סתם. שיידעו שאנחנו מנצחים. בניהן לא נפלו לשווא".
