נתניהו צודק. החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם בקריאה להפסקת אש היא חרפה. זו לא קריאה להשכנת שלום. זו לא קריאה לעצירת שפיכות הדמים. זו קריאה שמעניקה הכשר לחמאס להמשיך את השליטה ברצועת עזה. זו החלטת תמיכה של הגוף הבינלאומי החשוב ביותר בארגון הטרור הרצחני ביותר. זה לא שמישהו חשב לרגע שהגופים של האו"ם הם הגונים או רודפי שלום או מתנגדי טרור. להפך. הרי בכל הגופים הללו יש רוב אוטומטי של מדינות חשוכות. ישראל היא המדינה עם מספר הגינויים הגדול ביותר, יותר מכל מדינות העולם גם יחד, במוסדות הצבועים הללו.
אבל במועצת הביטחון של האו"ם, הגוף החשוב ביותר מקרב המוסדות הבינלאומיים, שלהחלטות שלו יש משמעות שהיא לא רק הצהרתית אלא גם מעשית בתנאים מסוימים – יש גם ריסונים. לחמש החברות הקבועות יש זכות וטו. גם הזכות הזו מנוצלת מדי פעם על ידי מדינות חשוכות, סין ורוסיה, כפי שראינו רק לפני ימים בודדים, לנוכח הצעת ההחלטה של ארה"ב להפסקת אש, שכללה גם דרישה להחזרת החטופים. כאשר ארה"ב מנצלת את זכות הווטו – היא עושה זאת, כמעט תמיד, משום שזה מוצדק. היא עושה זאת משום שזו הדרך היחידה להיאבק ברוב החשוך.
רק לפני קצת יותר מחודש, כדאי להזכיר, הטילה ארה"ב וטו על הצעת החלטה של אלג'יריה, שקראה להפסקת אש, ללא שחרור חטופים. מיותר לציין שזו הייתה החלטה בשירות חמאס ולמען חמאס. 13 מדינות תמכו. גם מדינות מערביות. רק בריטניה נמנעה. וזה לא מקטין את מפלס החרפה. שבועות בודדים עברו, וארה"ב ביצעה תפנית. היא לא הטילה וטו. וזה רק מעלה את מפלס החרפה.
אז מה השתנה? המשבר ההולך ומעמיק בין ארה"ב לישראל. או, אם נדייק, המשבר בין ארה"ב לבין נתניהו. משום שזה לא חשוב אם נתניהו צודק נקודתית. והוא צודק. מה שחשוב יותר הוא, שנתניהו, בדרך שמעלה הרבה מאוד תמיהות, עשה בשבועות האחרונים כל מאמץ אפשרי כדי להעמיק את המחלוקת עם ארה"ב. כל יוזמה אמריקאית נתקלה לא רק בסרבנות אלא גם בנימה רגזנית ונוזפת. זה לא שארה"ב צדקה בכל דרישה. אבל ארה"ב היא משענת התמיכה. ארה"ב שלחה רכבת אווירית. כל כלכלת החימושים של ישראל תקרוס ללא אספקה שוטפת מארה"ב. וגם אם ארה"ב קצת נאיבית בעניין הפלסטיני – היא רוצה את טובת ישראל. היא רוצה את המגה־דיל, שיכלול נורמליזציה של ישראל עם סעודיה. היא רוצה חזית שתכלול את המדינות הערביות המתונות ואת ישראל נגד ציר הרשע האיראני. ומה נתניהו אומר: לא. לא. לא. הוא מפחיד אותנו עם "מדינה פלסטינית". הוא מנסה ליצור את הרושם שהנה זה קורה אם הוא לא יגונן על ישראל. וכל המהלכים שלו רק מעמיקים את הפגיעה בישראל. איך בדיוק הוא מתכוון לחזק את ההגנה על ישראל, ואת יכולת הלחימה שלה, ללא סיוע אמריקאי. על מי היא עובד?
ישראל היא לא רפובליקת בננות. היא רק, ממש רק, תלויה לחלוטין בארה"ב. אבל ארה"ב היא לא רפובליקת בננות של ישראל. נתניהו קצת התבלבל
אתמול התעלה נתניהו על עצמו. הוא איים על ארה"ב שאם לא תטיל וטו – הוא לא יאפשר למשלחת התיאום, בראשות רון דרמר וצחי הנגבי, להמריא לארה"ב. העכבר ששאג. על מי הוא בדיוק מאיים? ישראל היא לא רפובליקת בננות. היא רק, ממש רק, תלויה לחלוטין בארה"ב. אבל ארה"ב היא לא רפובליקת בננות של ישראל. נתניהו קצת התבלבל. בינתיים זו ישראל שזקוקה לארה"ב כדי לפעול ברפיח. ובעיקר, איזו ישראל חזקה יותר? זו שנמצאת בעימות ישיר עם ארה"ב או זו שמתואמת, גם בעניין רפיח, עם ארה"ב?
כל מי שחרד לאינטרסים הלאומיים צריך לשאול את עצמו: איך זה שהמלחמה הצודקת ביותר, שזכתה לתמיכה הבינלאומית הרחבה ביותר, נגד ארגון הטרור הרצחני ביותר, הופכת לקריסה המדינית הגדולה ביותר בתולדות ישראל. בכל מה שקשור לקונספציה שהובילה ל־7 באוקטובר נתניהו מנסה להתנער מאחריות. זה לא אני. זה הם. הוא מנסה להאשים את המחאה, את צמרת צה"ל, את האופוזיציה, את תומכי אוסלו. הוא עוד יגיע לבן־גוריון. רק הוא עצמו לא אשם. בנוגע למה שקרה מאז 7 באוקטובר המחדל המדיני הוא שלו. רק שלו.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזייכול להיות שנתניהו או מישהו מתומכיו יאשים גם בעניין הזה את שקמה ברסלר, בערך כמו שגורמים אנטישמיים כבר מאשימים את היהודים במה שקרה ביום שישי בערב במוסקבה. הרי התנערות מאחריות כבר הפכה אצל נתניהו למדיניות. אבל די. מספיק. אנחנו בשפל המדיני החמור ביותר. זה היה ברור מהשבוע הראשון שגם ניצחון בקרב עלול להסתיים בתבוסה במערכה. נתניהו מתעקש שזה בדיוק מה שיקרה.
יכול להיות, מר נתניהו, שיש לך כוונות טובות. יכול להיות שאתה רוצה להציג עמדה בלתי מתפשרת מול הטרור. אבל משהו בשיקול הדעת שלך השתבש. הקואליציה עם בן גביר וסמוטריץ' הפכה אותך לאחד מהם. זה רע לישראל, שאותה אתה מוביל מכישלון לכישלון. אנחנו עדיין יכולים לנצח ביחד. חייבים לנצח. אבל ביחד איתך, הסיכוי לניצחון הולך ופוחת. אנא לֵך.
פורסם לראשונה: 18:20, 25.03.24
