(צילום: משי בן עמי)
בימים האחרונים אנחנו מנהלים דיון על מתווה החזרה ללימודים מסגר הקורונה. זה דיון חשוב ורציני, שיורד לרזולוציות מפורטות של סיכוני הדבקה, ובכל זאת - זה דיון חסר מאוד.
חשוב לנתח לעומק את הסכנה הבריאותית שבחזרה ללימודים, אבל חשוב לא פחות להציב מולה לדיון גם את המחיר, בדמות הסכנה הנפשית והחברתית, שנזקיה נערמים מול עינינו למשבר מבהיל ועצום.
כבר שמונה חודשים שלילדינו אין מסגרת או סדר יום. הם טובעים בתחושת מחנק, בדידות, ריחוק חברתי ובמצבים משפחתיים שבעבר היו פשוטים ולפתע נעשו מורכבים. הם חשופים למסכים 10 ולפעמים 12 שעות ביום, צופים בתכנים שלא הולמים את גילם, וזה עוד לפני צבירת הפערים הלימודיים המייאשים.
זכרו שהילדים ממאות אלפי משפחות משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, אלה שאין להם מורים פרטיים, לא יוכלו להדביק את הפערים. במקביל, גם מפעל ההזנה שהעניק להם ארוחה חמה ביום לא פועל כעת.
גם אלה סכנות, והן חייבות להישקל אל מול הסכנה הבריאותית.
הדיון בסוגייה חייב לכלול גם את מחיר השבתת הלימודים. אני מאמין שבהקפדה יתרה על היגיינה, מסכות, למידה בקפסולות וניצול כל מבני הציבור העירוניים לפיזור הכיתות - ניתן ואף חובה להחזיר את הלימודים.
בנפשנו הדבר, וחשוב מכך – בנפשות ילדינו.
- שמואל אבואב היה מנכ"ל משרד החינוך
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
