השבוע הייתי במחלקת טיפול נמרץ לב בבית החולים שיבא (הכל בסדר, תודה על ההתעניינות). בעודי מדברת עם גיסתי, שהיא אחות בכירה שם, צפצף אחד המכשירים. תוך חלקיק הדקה האחות הראשית כבר עמדה ליד החדר עם עגלת החייאה, וזה לקח עוד כמה שניות עד ששלושה רופאים ועוד שתי אחיות שעטו פנימה. אני עפתי החוצה. מאוחר יותר שמעתי שהכל בסדר. החולה אכן נקלע למצוקה, הצוות הגיב מיידית, והאיש, לא צעיר ולא בריא, חזר אלינו.
יומיים אחר כך, בלי קשר, נפגשתי עם ג', חברה שהיא רופאה שעובדת במחלקת קורונה בבית חולים מרכזי בארץ. כשסיפרתי לה כמה מהר הגיבו שם, ואיך הכל נגמר בשלום, היא נאנחה. "הלוואי שהייתי יכולה לומר לך שכך זה עובד גם אצלנו", היא אמרה, "מה שראית שם לא קורה ולא יקרה אצלנו, לפחות לא בזמן הקרוב, וכשאני מדברת על הזמן הקרוב אני מדברת על חודשים, לא על ימים".
שבוע קודם הם ספרו שישה מתים. כולם הראו סימני מצוקה שחייבו עגלת החייאה מיידית, שתי אחיות ושלושה רופאים, צוות שאין להם ושהיה נותן סיכוי סביר לפחות לחלקם. "אנשים שומעים שהמערכת קורסת", היא אמרה, "אבל אין להם מושג מה זה אומר בפועל. בפועל זה אומר שגם כאלה שהם במצב נורמלי, ואני לא מדברת על מצב אופטימלי, והיינו מצליחים להציל אותם – מתים".
2.5 מיליון איש שיכולים להתחסן טרם התחסנו. חלקם שייכים למגזר המתרבה בשוליים הפסבדו-מדעיים של החברה בעיצומה של המלחמה במגפה. אלה שבוחרים להקשיב לאורנה בנאי, נניח
ככה, פשוט, מתים. הולכים לעולמם בסבל גדול, נגרעים מרשימת החיים, הופכים למספר על טבלת המוות המטפסת כבר חודשים ארוכים, מותירים אחריהם שברון לב גדול, תסכול ענק וצער שאין לו תרופה.
2.5 מיליון איש, על פי פרסומים אחרונים, שיכולים להתחסן – מגיל 16 ומעלה – טרם התחסנו. כ-350 אלף מהם מעל גיל 60, המוגדרים כקבוצת סיכון. חלקם מסיבות טכניות כנראה, אבל חלקם שייכים למגזר חדש הצומח ומתרבה בשוליים הפסבדו-מדעיים של החברה בעיצומה של המלחמה במגפה. אלה שבוחרים להקשיב לאורנה בנאי, נניח, בוגרת ניסן נתיב, ולא למשל לפרופ' רן בליצר, שיודע דבר או שניים על חיסונים.
למה? כי זה סוג של בון-טון להיות היוצא מן הכלל, בעל חשיבה עצמאית, שאינו נלכד בזרם הטיפשים ההולכים כצאן לטבח במסילות שמכתיבים יצרני תרופות תאבי בצע על חשבון בריאות האנושות. הרשת מלאה בהם וברבנים המנפיקים את התובנות. וכן, גם ברופאים ובאנשי צוות בבתי החולים שמאמינים כי כדאי לחכות "עוד קצת, נניח חצי שנה", לראות מה יקרה, כאילו זה מה שישנה את התמונה.
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טלאז אפשר להוציא עכשיו מיליונים על הסברה – שזה מה שהמערכת החליטה לעשות – שתתעמת עם שמיניות, רבעי וחצאי האמיתות המתחזות להיות מדעיות. הבעיה היא שמדובר בקרב, סליחה על הפסימיות, עם סיכויים נמוכים לניצחון. קרב שבמונחים צבאיים ניתן להגדיר אותו כעימות מוגבל, ששלושת מאפייניו הם משך זמן ארוך, מלחמה תודעתית וא-סימטריה מובנית בין הכוחות. והאחרון שבהם הוא הקשה במיוחד. סבתא שלי יודעת לעוף, אמר אחד לחבריו. באמת, הם שאלו? עובדה, הוא אמר.
אז "מי אתם אנשים שקונים רכב חדש, משלמים על ביטוח, על טיפולים, ועוד סופגים ירידת ערך", שואלת פרסומת לחברת ליסינג, לא חשוב איזו. "אני לא שופט", אומר הקריין בסוף, "אני רק שואל, מי אתם?". ג' גם שואלת וגם שופטת: "מי אתם, האנשים האלה, על ערימת הטיעונים שעוד לא נולד המדען שיצליח להפריכם". מי אתם, שעוד תגיעו אל המחלקה של ג' למרבה הצער, לפחות חלקכם. וחמור מכך – שבעטייכם גם אחרים ישלמו את המחיר הנורא.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
