אף שמאז מתקפת הג'נוסייד של 7 באוקטובר זוכה ישראל לאהדה והבנה בקרב גורמים רבים וחשובים בעולם, יש גם מי ש"מטילים ספק" באמיתות הזוועות ודורשים הוכחות. למשל, הוכחות לכך שנערפו ראשיהם של תינוקות. התסכול הנובע מכך דוחף כנראה את גורמי ההסברה בישראל לפרסם או להתיר לפרסום תמונות של מעשי זוועה, אם כי בטשטוש חלקי של פרטי זיהוי ופרטים אחרים. האם מדובר באמצעי הכרחי על מנת לחייב את העולם להישיר מבט אל הרשע שעמו מתמודדת ישראל?
יש שמשיבים בחיוב ומדגישים את העובדה שתמונה שווה אלף מילים, את הקיצוניות של הנסיבות ואת הצורך החיוני של ישראל לשמר את התמיכה בעולם בפעולתה לביעור הרשע. מהצד האחר, אין לשכוח את ערכינו. כבודם של אותם נרצחים, מעונים וחטופים מחייב שלא נשתף פעולה עם הניסיון של האויב להפשיט אותם מצלם האדם שלהם.
אנחנו מחויבים לא לגרום למשפחותיהם של הקורבנות את הסבל הכרוך בחשיפה ישירה לזוועות שעברו ואת הידיעה שתיעוד כזה של יקירם מופקר לעיניים אדישות. אפשר לבקש את הסכמת בני המשפחות, אבל האם זה הוגן להפקיד את ההכרעה בידי אנשים מיוסרים? ייתכן שאין מנוס מחשיפת תיעוד של מעשי הזוועה לגורמי ממשל, צבא ומודיעין של מדינות ידידותיות (דובר צה"ל עשה זאת מול כתבים זרים), וייתכן שיגיע היום שחומרים אלה ישמשו בהליכים משפטיים של אדריכלי הג'נוסייד. שונים פני הדברים כאשר מדובר בחשיפה לציבור הרחב.
השאלה העיקרית היא המוסרית, אף שיש לה גם ממד משפטי. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". חוק הגנת הפרטיות קובע כי "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד" הוא פגיעה בפרטיות. תיעוד של אותם נרצחים וחטופים בבתיהם, בזמן הפלישה לבתים או אחריה, היא ודאי "רשות היחיד" שלהם. החוק גם אוסר "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו". הוראה זו תחול, למשל, על תיעוד של חטופים פצועים וערומים למחצה המוצעדים ברחובות עזה.
ולבסוף, החוק קובע בהוראה חדשה יחסית שפגיעה בפרטיות היא גם "פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה, למעט פרסום תצלום בלא השהיות בין רגע הצילום לרגע השידור בפועל שאינו חורג מהסביר באותן נסיבות; לעניין זה, 'נפגע' – מי שסבל מפגיעה גופנית או נפשית עקב אירוע פתאומי ושפגיעתו ניכרת לעין". הוראה זו חלה על תאונות "שגרתיות", כמו גם על פיגועי טרור. פסיקה רבה של בית המשפט העליון הדגישה כי כבוד האדם הוא גם כבודו של המת וכי זכותו של אדם לפרטיות אינה מתה עמו.
ד"ר לירון ליבמןהאם צילומים שבהם פני הקורבנות מטושטשים, או המציגים בעקיפין את סימני הזוועה בבית או במקום הרצח הם הפתרון המאוזן לדילמה? לא תמיד, שכן קשה להבטיח שבתמונה לא יהיו חפצים אישיים, קעקועים על גוף הקורבן, ביגוד ייחודי או פריטים אחרים שיסגירו במי מדובר. שונים פני הדברים כשמדובר בעדויות של ניצולים, אנשי זק"א או רופאים משפטיים, שאינן מלוות בתיעוד ויזואלי הכולל הקשר הניתן לזיהוי.
לבסוף, יש לזכור כי מי שמבקש להכחיש את הזוועות לא ישוכנע גם על ידי תיעוד חזותי חד-משמעי. כבר נשמעו טענות בנוגע לתמונות שהופצו כאילו הן תוצר של תוכנות בינה מלאכותית. אנו חיים בעולם שבו תערובת רעילה של שנאה עתיקה, תיאוריות קונספירציה וטכנולוגיה מקילה על הכחשת האמת. אין שום סיבה לפגוע בכבודם של יקירינו רק על מנת לספק חומר חזותי להנאתם וללעגם של מכחישי שואה מודרניים.
- אל"מ (מיל') ד"ר לירון ליבמן שירת כראש מחלקת הדין הבינלאומי והתובע הצבאי הראשי בצה"ל. עו"ד, מגשר ומרצה במכללת ספיר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
