ב-1992, כשממשלת רבין גירשה 415 פעילי חמאס וג'יהאד איסלאמי ללבנון, אמרו רבים ש"בגין לא היה עושה את זה". זיכרון הגירוש של פקודיו לגלות ארוכת ימים בקניה ואריתריאה היה חד לכל אורך תקופת שלטונו, והוא היה רגיש לכך במיוחד. לא בכדי הוא היה זה שעמד על קיומה של זכות פנייה לבית המשפט בכל החלטה על גירוש. יצחק רבין, מנגד, עוצב בקרבות מלחמת העצמאות, ולדבריו את הישנות המראות שנשא איתו מאז ביקש למנוע. בגין ורבין לא היו חריגים. כל אחד מראשי הממשלה שכיהנו פה נשא עימו זיכרונות אישיים וקולקטיביים שעיצבו את התנהגותו והעניקו לו השראה לפעולה, אך גם הגבילו ומנעו דיבור ועשייה.
באיטליה, מנהיגת הימין הקיצוני ג'ורג'ה מלוני היא עכשיו ראשת הממשלה, וזה הזרם ששולט גם בהונגריה ובפולין. בקרוב גם אצלנו בישראל יהיה ייצוג גדול לימין הקיצוני בכנסת ובממשלה. כן, קבוצות קיצוניות המשיכו תמיד להתקיים, אבל הן היו בשוליים וכך הן גם נתפסו. לעליית הימין הקיצוני והפיכתו ללגיטימי בפרלמנטים שונים בעולם בעת הזו יש מגוון הסברים, הנעוצים בהווה המורכב של המצביעים והמצביעות. זיכרון העבר, נדמה, לא משחק תפקיד יותר. מלחמת העולם השנייה והשואה, שהיו זיכרון אישי וקולקטיבי שטבע צו מוסרי בהיר וחד-משמעי, ושהיו אמורות למנוע מצעד שכזה, הפכו לזיכרון היסטורי, מרוחק, לא מחובר ולא מחייב.
ההכרה העולמית כי יש להגן על זכויות אדם, על חירויות יסוד, על מיעוטים ועל שוויון, שזכתה ב-1948 לעיגון ב"הכרזה לכל באי-עולם בדבר זכויות האדם", היא קודם כל תוצר של החוויות האישיות והבנה של מי שחזרו מהתופת. בראש ובראשונה קורבנותיה, אך גם מחולליה, מביסיה ואלו שעמדו מן הצד. ההבנה שדבר אינו יכול עוד להילקח כמובן מאליו הייתה עמוקה, ועמה גם ההכרה בחשיבותם של כללי משחק ברורים: יש דברים שלא אומרים ולא עושים. כך נולדה גם אמנת הפליטים ב-1951.
חברות מייחסות חשיבות רבה לזיכרון הקולקטיבי: הוא מעצב את מי שהן, ומכאן את חיי האזרחים. הוא מפעיל אותנו ומרעיד בנו מיתר. על הרקע הזה ניתן אולי להבין את המדיניות הליברלית (יחסית) של גרמניה כלפי משבר הפליטים בשנים האחרונות. בגלל הזיכרון הקולקטיבי שלה, היה לה קשה יותר ממדינות אחרות לסגור את גבולותיה בפני פליטים. המחויבות שלה נעוצה בהיותה המחוללת של מלחמת העולם השנייה בכלל, ושל השואה בפרט.
מנגד, הזיכרון האישי נעלם כאשר הדור שחווה את האסון עובר מן העולם. כזה הוא הזיכרון האישי של השואה. שינויים חברתיים, או הכוונה פוליטית, ממעיטים מחשיבות זיכרון העבר לטובת סיפורים אחרים המשרתים אינטרסים אחרים והווה חדש. חברות רבות כבר לא זוכרות את השואה באופן שבו הן זכרו אותה בעבר, וכבר לא מחויבות לה באופן עמוק.
פרופ' ורד ויניצקי סרוסידניאל חנוךתוצאות הבחירות בישראל הן בין היתר תוצאה של זיכרון אישי שנעלם, של זיכרון קולקטיבי שדהה ושל התנערות ממחויבות ללקחי האירוע הטראומתי בה"א הידיעה של המאה ה-20. לא רק אצלנו, מדינתם של הקורבנות, מאבדת השואה את מעמדה כמעוז של זיכרון ומחויבות. כך בהונגריה, כך באיטליה וכך בפולין. ימין קיצוני גדול ולגיטימי הוא כבר לא טאבו בארצותיהם של העומדים מן הצד ושל משתפי הפעולה. אולי בעתיד הקרוב הוא כבר לא יהיה טאבו גם בארצם של המחוללים.
העולם היום מלא במנהיגים ובוחרים שעבורם זכויות אדם נתפסות מובנות מאליהן. סוג של פריבילגיה שאפשר - אולי רצוי - לוותר עליה. נקווה שלא נידרש לאסון גדול שיזכיר לאלה אף לאלה על מה צריך לשמור ומה אסור לקחת כמובן מאליו, רק משום שהתרחקנו בזמן.
- פרופ' ורד ויניצקי-סרוסי מלמדת סוציולוגיה וחוקרת זיכרון קולקטיבי באוניברסיטה העברית בירושלים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
