נתחיל מהסוף: מה שדורשות המפלגות יהדות התורה ו"הציונות הדתית" זה לא הופעות תרבות נפרדות למי שמעונין בכך. התיקון לחוק שבו הן מעוניינות נועד, כך במפורש, לאפשר הפרדה באספקת "שירותים ציבוריים". כלומר בספריות, קופות חולים, אוטובוסים וכדומה. איך אני יודעת? גם כי כך כתוב בהצעה וגם כי אני ירושלמית, וזו הייתה המציאות הזוחלת בעיר, ולא רק בשכונות החרדיות, עד להחלטת הממשלה (של בנימין נתניהו) בשנת 2011. המטרה המוצהרת של החקיקה המוצעת היא לאפשר הרחבה של ההפרדה המגדרית למרחבים ניטרליים, לא כאלה בעלי הקשר דתי או אפילו כאלה בעלי הקשר גופני. סתם מקומות.
אני אישה דתיה. הראש שלי מכוסה ואני משתדלת להתלבש בצניעות. אני מתפללת בבתי כנסת עם מחיצה, והילדים שלי לומדים, החל מחטיבת הביניים, בבתי ספר נפרדים מגדרית. כך שמדובר בנושא מורכב מבחינתי. לא שחור לבן. ודווקא לכן אני מתנגדת נחרצות להרחבת ההפרדה ל"שירותים ציבוריים". למה? בראש ובראשונה כי אני מאמינה בצניעות, והפרדה כזו היא לא הלכתית, וגם - ואולי בעיקר - היא מאד לא צנועה.
הרעיון היהודי של צניעות, שאני מזדהה ואוהבת, הוא להבנתי לגדר או אפילו לקדש את המיניות באמצעות ריכוזה במרחב הזוגי. זהו מאמץ מתמיד לשמור על הקשר בין גופניות לאינטימיות ובין מיניות לאינטימיות. לא להוזיל אותה, לא להופכה לדבר יום-יומי וגם לא לתת לה לנכוח בכל מקום וכל הזמן. זה הרציונל מאחורי הפרדה בהקשרים פיזיים כמו חופי רחצה או מאחורי ההסתייגות משהות של לוחמים ולוחמות יחד בטנק. הכוונה היא להגן על המגע ועל הגופניות מטריוויאליזציה.
אבל כשמפרידים בין נשים לגברים באוטובוס או בתור לקופת חולים, עושים את המהלך ההפוך. לוקחים מקום שבו כולנו בני אדם ומכניסים לתוכו הקשר מיני שלא נכח בו קודם. במקום צמצום וריכוז המיניות, מרחיבים אותה. יוצרים מצב שבו אין מקום שבו אני קודם כל אדם. לפי הבקשה לשינוי החוק, בשוכבי ובקומי ובלכתי בדרך, אני קודם כל ולפני הכל, ייצור מיני.
וזה לפני האפליה. עוד לא נולדה המציאות של "נפרד אבל שווה". תמיד יהיה מי שיושב מלפנים ומי שמאחור. מי שבאולם עצמו ומי שביציע. מי שיכול ללמד את שני המינים ומי שיכול רק מין אחד. מי שיקבל יותר ומי שפחות. ונחשו מי זה יהיה. אין "נפרד אבל שווה" גם כי לאורך ההיסטוריה המרחב הציבורי היה שייך לגברים. הכניסה של נשים אליו היא בת מאות שנים בלבד ועדיין לא הושלמה. ממילא, מאוד בקלות אנחנו חוזרים להרגלים הישנים.
יש כאן ניסיון להחיל על המרחב הציבורי את הכללים ההלכתיים של בית כנסת, ואלו, כמו ההלכה כולה, נוצרו בעולם שראה בגברים סובייקט. הם, היצר שלהם, היכולת שלהם לתפקד במרחב מנוטרל מיניות, עמדו בלב העניין. נשים היו האובייקט, המפריע, המסיח.
תהלה פרידמןצילום: קמפיין כחול לבן אז למה אני מתפללת בבית כנסת בהפרדה ובבית מרקחת אני מבקשת להיות אדם משוחרר מהקשר מיני? כי בבית כנסת יש הלכה ברורה וחד-משמעית, ומסורת בת אלפי שנים. אני יכולה לבחור להיות נאמנה לה ויכולה לבחור בדרך אחרת. היא וולונטרית, עמוקה ומבוססת. באוטובוס, לעומת זאת, כשהיו התייחסויות הלכתיות, הן היו הפוכות. כך פסק הרב משה פיינשטיין, גדול הפוסקים החרדים בארה"ב בדור הקודם, וכך פסק גם הרב שלמה זלמן אוירבעך. מי שלא מסוגל לנסוע בתחבורה ציבורית כיוון שזהו מרחב טעון מינית עבורו, שיתכבד וישב בבית. לא כל העולם אמור להיות בית כנסת.
הדיון על הפרדה במרחב הציבורי הוא לא על יהדות מול דמוקרטיה. זה דיון פנימי בין דמוקרטיה ליברלית המחויבת לשוויון של כל אדם, לבין דמוקרטיה רב-תרבותית המחויבת לשוויון בין קהילות בעלות אורח חיים שונה. וזה גם דיון פנים-יהודי. בין יהדות החורטת על דגלה צניעות של צמצום המיניות למרחב האינטימי בלבד, לבין יהדות שפועלת בכיוון ההפוך.
- תהלה פרידמן היא סמנכ"לית יוזמת המאה, לשעבר חברת כנסת. מגישת הפודקאסט "במדינת היהודים" (לפרק על הפרדה מגדרית עם ח"כ משה ארבל וד"ר יופי תירוש - לחצו כאן)
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
