בכניסה למתחם המגורים של התצפיתניות במוצב נחל עוז, עומד חדר ריק ונטוש. עד לפני כמעט שנה הוא זכה לתואר "חדר הפז"מ" - זה שבו מתגוררות התצפיתניות הוותיקות ביותר, אלה שמתקרבות ליום שחרורן מצה"ל. האחרונות שהתגוררו בו לפני מתקפת חמאס היו סמ"ר שחף ניסני ז"ל וסמ"ר נועה פרייס ז"ל. היום, החלל הריק בין הקירות שלו הוא תזכורת לכך שבבוקר 7 באוקטובר 2023 הן יצאו ממנו לגיהינום.
"שחף הייתה אמורה להשתחרר כמה ימים אחרי אותה שבת, ואחרי הפרידה ממנה נועה הייתה אמורה להיות הכי פז"מניקית, כלומר הבאה בתור להשתחרר", אומרת אימה סיגל פרייס. "היא כבר התחילה להתכונן וקנתה מתנות פרידה לבנות".
הם נפגשים כעת במוצב, הורי התצפיתניות, כמעט שנה אחרי טבח שמחת תורה. "נחל עוז זה הבית", אומר הכיתוב הבולט בכניסה. "בהתחלה היינו מגיעים לכאן כדי לבוא ולהתחבר אליה", ממשיכה פרייס. "התמקדנו בעיקר במיגונית, שם היא סיימה את חייה. זה היה ניסיון נואש להתחבר אליה ולרגעים הנוראיים בתופת שהיא חוותה. אבל ככל שעבר הזמן רציתי להתחבר לצד החי שלה ושל הבנות. אני יודעת כמה המקום הזה היה חשוב לה, כמה היא החזיקה מהתפקיד, אבל בעיקר אני יודעת כמה מיוחדים היו היחסים שלה עם החברות. זה היה הבית השני שלה ושלהן. זה מקום שחשוב שיישמר לא בגלל שהן מתו פה, אלא בגלל שהן חיו פה. הנשים הצעירות, המיוחדות והמוכשרות האלה".
52 חיילות וחיילים – בהם 15 תצפיתניות - נפלו במוצב נחל עוז בבוקר 7 באוקטובר באחד הקרבות הראשונים והקשים שהתנהלו באותו יום. שבע תצפיתניות נחטפו מהמיגונית בתום שעות שבהן נאלצו לצפות בחברותיהן השוכבות מתות לידן. רב"ט נועה מרציאנו ז"ל נרצחה בשבי חמאס ואורי מגידיש חולצה מעזה על ידי כוחות הביטחון בסוף אוקטובר. חמש תצפיתניות - לירי אלבג, קרינה ארייב, אגם ברגר, דניאלה גלבוע ונעמה לוי - נמצאות בשבי כבר 348 ימים.
"מה אנחנו עושים פה?", שואלת מירה, אימה של סמל אביב חג'ג' ז"ל, בכניסה למיגונית. "כמעט שנה חלפה ועדיין אי אפשר לעכל מה שהתרחש פה. פשוט לא ייאמן שהמקום הזה, שהיה הכי בטוח לבת שלי, הפך למקום נוראי. אביב שירתה כמעט עשרה חודשים במוצב ואף פעם לא פחדתי שהיא כאן. גם היא לא פחדה. הפחד שלה היה על החיילים. התחושה הזאת, שאם יקרה משהו לחייל אחד, זה יהיה על הראש שלה לכל החיים. זה מה שהיא אמרה וזה מה שכל הבנות הרגישו. זה היה הסיוט הכי גדול שלהן - אם יקרה משהו במשמרת שלהן".
בשעה 6:29 הן רצו בפיג'מות מהמגורים שלהן למיגונית - כמה קירות בטון פרוצים שהיו אמורים להגן עליהן מרקטות ופצמ"רים. חיילות ללא נשק, נטולות כל יכולת להגן על עצמן. מבעד לפתחים שבתקרה הן ראו מחבלים במצנחים נוחתים בשטחי ישראל. במשך יותר משעה הן שמעו את הלחימה סביבן ואת המחבלים מתקרבים והולכים. חלקן הספיקו לשלוח מילות פרידה למשפחותיהן.
שבע מהן נהרגו במיגונית הזאת: סמל שי אשרם, סמל אביב חג'ג', רב"ט הדר מרים כהן, רב"ט נועם אברמוביץ', רב"ט שירת ים עמר, סמ"ר שחף ניסני וסמ"ר נועה פרייס ז"ל. בנוסף אליהן, נהרגו החיילות סרן עדן נימרי וסמ"ר סיוון אסרף. עד היום לא פורסם שום תחקיר צה"לי על הקרב שהתנהל במוצב, אבל ההורים עשו זאת בעצמם. במשך חודשים הם הצליבו כל פיסת מידע שאספו מחיילות וחיילים ששרדו, עם סרטונים שפורסמו ברשתות החברתיות והודעות שהבנות הספיקו לשלוח. לבדם הם הרכיבו את פאזל התופת של מוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר.
"הן האמינו שיבואו לחלץ אותן"
"לפי הסרטון שקיבלנו מ-6:45 נועה עמדה עם קבוצה של בנות", אומרת סיגל פרייס ומצביעה על אחד הקירות במיגונית. "היו פה דניאלה, אביב, שחף ושי שישבו כדבוקה אחת. הן העבירו את הטלפון של שחף מאחת לשנייה וכל אחת יצרה קשר עם ההורים. עם הזמן הן התחילו לקבל הודעות, כנראה מהחמ"ל, שיש פשיטה. נועה כתבה שיש הרבה יריות ופחד מאוד גדול. בסביבות 7:30 היא כתבה לנו שיש מחבלים במוצב ושמפחיד נורא. היא סיפרה שיש פה שתי לוחמות עם נשק. היא נפרדה מאיתנו ואמרה שהיא לא יודעת מה יקרה. אחר כך כבר לא הצלחתי ליצור איתה קשר. היא לא ענתה".
פרייס מצביעה על אחת הכניסות למיגונית ואומרת: "מפה נזרק הרימון הראשון. עמדה פה חיילת והיא ירתה במחבל שניסה להיכנס. אחר כך הם זרקו עוד רימון, נכנסו וירו בבנות".
מירה חג'ג' אימה של אביב: "את ההודעה האחרונה ממנה קיבלנו ב-7:38. היא כתבה 'יהיה בסדר אימוש בעזרת השם, תקראו תהילים'".
יגאל כהן, אביה של הדר מרים, מצביע על נקודה אחרת במיגונית: "היא ישבה פה עם אורי מגידיש ויחד הן צרחו. כשהגענו לבקר את אורי היא סיפרה לנו שהמילים האחרונות של הדר, דקה לפני שהתחילה התופת, היו 'שאלוהים ישמור על החיילים שלנו'. עד אז הן שמעו יריות, צרחות וצעקות 'אללה אכבר'. אבל הן עדיין היו אופטימיות שיבואו לחלץ אותן. הן לא האמינו שהמחבלים ייכנסו לכאן. אז היא דאגה לחיילים, אלה המילים האחרונות שלה. ואז נכנסו מחבלים, זרקו רימונים, והרימון שהתפוצץ שם - זה מה שהרג אותה. אחר כך הם עשו וידוא הריגה".
תיעוד קשה לצפייה - חטיפת התצפיתניות מנחל עוז:
17 צפייה בגלריה
"הן עוד היו אופטימיות". יגאל כהן, אביה של הדר מרים ז"ל, במגורי התצפיתניות
(צילום: טל שחר )
במאי האחרון פורסם סרטון החטיפה של התצפיתניות ממצלמות הגוף של מחבלי חמאס. התיעוד הקשה לצפייה, שבו הן נראות פצועות, אזוקות ומבוהלות, צולם כאן במיגונית. "זה הקיר שממנו חטפו את הבנות", מוסיף כהן. "במשך שעות הן ישבו וראו את החברות שלהן מתבוססות בדם. בסרטון, כשהובילו אותן החוצה, ופתאום נשמעו יריות בתוך השקט, זה היה וידוא ההריגה שלהן. זה הצליל הכי נורא שיכולנו לשמוע".
חגי, אביה של יעל לייבושור שנהרגה בחמ"ל: "החטופות היו החברות שלהן ואני בטוח שהדבר שהיה הכי חשוב עבורן אם הן היו פה עכשיו זה לעשות הכול כדי שהן יחזרו. אז אנחנו עושים את זה בשמן. אנחנו רוצים אותן פה כמה שיותר מהר".
דרור אשרם, אביה של שי: "אם הייתי יודע מה קורה פה, הייתי מגיע תוך חמש דקות. אני חושב כל הזמן על המחשבות האחרונות שלה. הייתי רוצה לדעת מה היא חשבה. היא שלחה לחברה טובה שלה שתי הודעות: 'תדעי לך שאני אוהבת אותך, שאת היית החברה הכי טובה שלי', ו'תשמרי על אבא שלי ואמא שלי'. בזה נגמרה השיחה".
בשבוע שעבר עתרו משפחות התצפיתניות לבג"ץ נגד צה"ל בדרישה לקבל את קולות הקשר והתיעוד מהמשמרת האחרונה של בנותיהן. "למה אני דורש היום את ההקלטות? כדי לשמוע את הקול שלה", מוסיף אשרם. "יש לי התכתבויות איתה בטלפון אבל אין קול. לא הקלטתי את השיחה האחרונה שלי איתה. אני רוצה לשמוע את הדברים האלה. עבורנו זה יותר מלדעת מה היה שם ביום ההוא".
השחור והריח שנשאר
בכניסה למיגונית מבצבץ בצבע ורוד משפט שנקרא כעת כמו אגרוף בבטן: "תראו איך היא הולכת בשלווה, כאילו עזה לא לידה". המשפט הזה, שניתן לראות אותו גם בסרטונים מאותו בוקר, נולד לאחר שהתצפיתניות ראו אישה ליד הגדר של הקיבוץ, כמה מאות מטרים מהגבול. "זה הפך להיות הסלוגן שלהן", מסביר יגאל כהן.
פרייס: "זה מגדיר היטב את מערכת היחסית בין הבנות לבין הקיבוצים. הן ראו הכול - מה קורה פה ומה קורה בעזה. המטרה שלהן הייתה לאפשר לתושבים לקיים בשלווה חיים נורמליים עד כמה שניתן במציאות שבה סכנה נמצאת מעבר לגדר. הן ראו את הסכנות, ובכל זאת - שם התקיימו חיים, ופה התקיימו חיים".
החמ"ל השרוף של המוצב:
כמה עשרות מטרים משם נמצא החמ"ל, המבנה שהיה אמור להיות הבטוח ביותר במוצב, ובו נהרגו 15 חיילות וחיילים, בהם שמונה תצפיתניות: סרן שיר אילת, סמל יעל לייבושור, סמל רוני אשל, סמל שיראל מור, סמל שירה שוחט, סמל ראשון ים גלס, סמל ראשון עדי לנדמן ורב"ט מיה ויאלובו פולו. בין הנרצחות היו גם שתי הסמב"ציות - סמל שיראל חיים פור וסמל אושר שמחה ברזילי.
"עדי הייתה במיגונית בבוקר ובסביבות 6:40 היא נכנסה לחמ"ל כדי לתגבר", מספר אביה ברק לנדמן. "היא נכנסה לפה עם פיג'מה. עוד הספקתי להתכתב איתה בבוקר ולשאול אם הכול בסדר". זו הפעם הראשונה שהוא מגיע למוצב מאז 7 באוקטובר. עדי שובצה במוצב חודש לפני הטבח, אחרי שסיימה קורס מפקדות, וזמן קצר לאחר מכן הוא עוד הספיק לבקר אותה שם. "מאז מה שקרה לא יכולתי לחזור לפה, לא היו לי את הכוחות", הוא מסביר. "ראיתי את הסרטונים, את התמונות, ידעתי בגדול איך זה נראה, אבל לראות את המצב של החמ"ל השרוף, כל השחור הזה, להריח ולחוש את זה, זה מצמרר".
הוא צודק. בלתי אפשרי להיכנס לשטח החמ"ל מבלי לחוש בעתה. הריח שאכן עדיין באוויר והעלטה המוחלטת ממחישים ולו במעט את שעברו החיילות והחיילים ברגעיהם האחרונים. החדר הזה, שעד אותה שבת היה העיניים של מדינת ישראל על צפון רצועת עזה, שעל המסכים המנופצים כעת הביטו התצפיתניות באופן רציף, חרב עד היסוד.
עשן. חום. עלטה
עד שהגיע התגבור, שש שעות נמשך הקרב בין המחבלים שפלשו למוצב לבין חיילי צה"ל שהיו בו. ארבעה מהם נלחמו מתוך החמ"ל, עד הכדור האחרון. "הם ניסו לפרוץ את הדלת הכניסה הזו", מסביר אייל אשל, אביה של רוני ז"ל. "מפה התנהלה הלחימה. צריך להזכיר בשמותיהם את ארבעת החיילים שנלחמו ונפלו פה: רס"ם איברהים חרובה, סמ"ר דניאל ראשד, סגן יוחאי דוכן וסמ"ר איתי רון זכרם לברכה. אנחנו יודעים להגיד באיזו עמדה ישבה כל אחת מהתצפיתניות. הן ראו הכול במצלמות מהשעות המוקדמות של הבוקר, דיווחו והכווינו את הכוחות, והחמ"ל תפקד פה עד הדקות האחרונות".
בשלב מסוים הציתו המחבלים את החמ"ל והתצפיתניות עברו להתחבא במשרד של הקצינה שיר אילת. "הן היו פה כמה שעות, עד שהכול התמלא עשן", מסביר חגי לייבושור, אביה של יעל ז"ל. "הגיע רגע שבו הן מחליטות שהן חייבות לצאת, בגלל העשן או החום. החשמל כבה, עלטה מוחלטת, הן לא רואות כלום ופשוט מגששות לפי מה שהן מכירות".
הוא מצביע על מסדרון צר שמוביל לחלון קטנטן ואומר: "פה הן מנסות ללכת ולצאת לכיוון השירותים. רק שבע הצליחו. השאר נחנקו מהעשן ונפלו בדרך".
אשל: "אחת מהנקודות האקוטיות והכואבות בסיפור הזה, הוא שפה מאחור יש חדר תקשורת עם כל המחשבים והשרתים שלא נשרף, אבל לא היה להן מפתח כדי להיכנס אליו. רק לחשוב מה היה קורה אם היו מתדרכים אותן איך להיכנס לשם במקרה קיצון. אם זה היה קורה, אני חושב שהיום היינו בסיפור שונה לחלוטין. אחד החיילים שהיו כאן סיפר לי ששמעו אותן ואת הבכי שלהן. עד שקולן נדם".
כל שבת ב-6:30 בבוקר
להורי התצפיתניות המסתובבים עכשיו במוצב יש תשובות לכמעט כל שאלה על *מה* קרה באותן שעות, אבל גם 11 חודשים אחרי, הם לא מצליחים להבין *איך*. איך במשך כל כך הרבה שעות אף אחד לא הגיע לחלץ את הבנות שלהם? "אני חושבת שהייתה להן אמונה עד השנייה האחרונה, שכמו שהן עושות את התפקיד שלהן, יש תוכנית פעולה ותיכף יבואו להציל אותן, אומרת מירה חג'ג'. "אבל אף אחד לא בא".
שרון אשל, אמה של רוני: "להגיע למוצב זה להגיע לגיהינום. זה מה שהן עברו באותו יום. זה מה שהן הרגישו. אנחנו מתמודדים עם צער וכאב שאין לו סוף. ממש כאבים פיזיים. זה געגוע שאי אפשר להתמודד איתו. זה לא טבעי שהורה מאבד את הילד שלו, וטועה מי שחושב שנכונה הקלישאה שהזמן עושה את שלו. הזמן שעובר הופך את זה להרבה יותר קשה וכואב. אי אפשר להחלים מדבר כזה. הוא ילווה אותנו כל החיים. פיסה מהלב שלנו נתלשה".
האנדרטה שהקימו הורי התצפיתניות לא הרחק מהמוצב:
כמה דקות נסיעה מהמוצב הקימו ההורים אנדרטה לזכר התצפיתניות שנהרגו. מדובר בנקודת תצפית שממנה ניתן לראות את הגזרה שעליה הן תצפתו. "איפה שאנחנו יושבים עכשיו היו מחבלים, ממש פה", מסביר משה עמר, אביה של שירת-ים ז"ל. "הם לקחו את הפרחים שלנו. שירת-ים הגיעה לנחל עוז רק יומיים לפני. את כל מה שאנחנו יודעים היום על ההתרעות שמסרו הבנות, על זה שהתעלמו מהן, שמענו רק אחרי, מההורים של הוותיקות יותר. היא עוד לא הספיקה בכלל לממש את התפקיד שלה. אם הייתי יודע אז עשירית ממה שאני יודע היום, היא לא הייתה מגיעה לפה. הייתי מגיע לכאן פיזית ולוקח אותה".
דרור אשרם: "הקמנו את האנדרטה יחד, כל המשפחות. המדינה והצבא לא עזרו לנו בכלום. בחרנו את המיקום הזה בגלל התצפית. זה המקום הכי נכון".
אילנה וספיר ניסני, אימה ואחותה של שחף ז"ל, בחרו שלא להגיע למוצב עצמו והן פוגשות את השאר באנדרטה. הן ביקרו במוצב ב-6 באוקטובר כשהגיעו להביא לבנות אוכל למסיבת השחרור של שחף שנערכה באותו הערב. "לא הייתי במוצב ואין מצב שאני אכנס לשם לעולם", אומרת אילנה. "אני רוצה לזכור את המקום ואת הבנות כפי שהם היו ב-6 באוקטובר: יום שמשי, שמיים כחולים, עננים לבנים וכולן שמחות, צוחקות, הכי חיות שיש. אני לא רוצה לזכור את המקום הזה כמו שהוא נראה היום, כמו מחנה השמדה. אנחנו שנה אחרי ועדיין קשה לי מאוד. הכי קשה לי בימי שבת בבוקר בין השעות 6:30 ל-8:00. זה לא מפסיק ולא נהיה קל יותר. כל דבר קטן מזכיר לי אותה והגעגוע מטריף את הדעת".
"אבא, תתכונן למלחמה אחרי החגים"
כמעט שנה חלפה מאז מתקפת 7 באוקטובר ועד כה לא הוקמה שום ועדה שתחקור את הנסיבות, האירועים והמחדלים שהובילו לאסון. בחודשים האחרונים נאבקות משפחות התצפיתניות שנרצחו בנחל עוז על ועדת חקירה ממלכתית.
התצפיתניות מנחל עוז שנפלו בנחל עוז ב-7 באוקטובר, ונועה מרציאנו שנרצחה בשבי:
"התצפיתניות ידעו, המפקדות שלהן ידעו, כולם ידעו והתריעו", אומר אבי, אביה של נועה מרציאנו ז"ל. "הן ראו אותם מתאמנים, ראו שלט שהיה כתוב בו 'אנחנו בדרך אליכם, נחל עוז'. בסוכות ישבנו לארוחת ערב ונועה אמרה לי 'אבא תתכונן, אחרי החגים תהיה מלחמה', ובאמת בחג האחרון התחילה המלחמה.
"אלה שהנהיגו ב-6 באוקטובר הם אותם המנהיגים היום - הן בדרג המדיני, והן בדרג הצבאי, מלבד אחד או שניים שהתפטרו. ככל שהזמן עובר פרטים נשמטים, עדויות נעלמות, אנשים שוכחים דברים. ככל שהזמן עובר יהיה לנו קשה יותר להגיע לחקר האמת. התחושה היא שיש פה תפוח אדמה לוהט. כל אחד מעביר את האחריות למישהו אחר ובסוף זה מתמסמס ואף אחד לא לוקח אחריות על מה שקרה שם. העובדה שעדיין לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שורפת אותי בכל יום מחדש. אני מבלה הרבה בבית העלמין, ובכל פעם שאני מגיע לשם אני מדבר עם נועה. קודם כל אני אומר לה סליחה. סליחה שאלה שהביאו למותך עדיין לא התחילו לעמוד לדין".
