אנשי הרוח שלנו בבעיה. מאז התחילה לפעול אינקוויזיציה תרבותית בחסות המחאה נגד הממשלה, אין להם שקט. "שקט הוא רפש", אומרים בכירים ופוליטיקאים בתקשורת וברשתות החברתיות. גם העיתונאים אימצו את מטבע הלשון. ההנחה המובלעת היא שמי שידבר, יעשה זאת לטובת המחאה. לכל אחד יש הזדמנות לבחור בצד הנכון, להבחין בגודלו של הרגע, להפגין מוסריות.
"שבוע הדמוקרטיה" שהתקיים השבוע באוניברסיטת תל אביב לא היה מופת של פלורליזם. הרצאות כמו "האתגר הדמוגרפי של משטרים פופוליסטיים" לצד ענייני היום כמו "הנזק הכלכלי מההפיכה המשטרית" – משקפות את הקול האחיד באירוע. דרכן משורטטת שוב דמותו של המודל האינטלקטואלי העכשווי: אשכנזי, חילוני ומתנגד לרפורמה המשפטית.
מי שסטה מהקו היה דווקא רקטור האוניברסיטה, פרופ' מרק שטייף, שתיאר זאת כך במכתב פנימי שדלף לתקשורת: "לא באנו לשמוע את מי שחושב שונה מאיתנו. באנו להטיף, להתנשא ולספר לכולם עד כמה אנחנו נאורים ונאמנים לדרכנו, בעוד שכל מי שאיננו איתנו הוא אדם חשוך תומך דיקטטורה ונטול מוסר".
נראה שהוא צודק. המחאה מקדמת אידיאולוגיה טהרנית המנותקת מרוב חלקי הציבור ומשולבת בהפחדה שיטתית מפני העתיד. מערכות התקשורת המרכזיות התגייסו למשימת התעמולה ולא הותירו לעיתונאים הרבה אפשרויות. רבים מהם אף הקריבו את האינטגריטי שלהם על מזבח המחאה והפגינו מחויבות גבוהה יותר למגזר שאליו רובם משתייכים מאשר לציבור הרחב. כך, באופן שיטתי ובכוונת מכוון, קולות רבים מדי מושמטים מהשיח התקשורתי כדי שלא יפריעו ליצירת התמונה המבהילה שמחייבת פעולה מיידית. הדרישה המערכתית להתיישר היא האינקוויזיציה התרבותית. מי שאוחז בעמדה עצמאית, מוצא את עצמו בחוץ. אפילו הרייטינג כבר לא משנה.
מופע נוסף היה קמפיין הרשת המושקע "ישראל מתה לשמוע אותך". מטרתו: ללחוץ את האמנים המצליחים ביותר בישראל להשמיע קול של התנגדות. היו מי שנכנעו ללחץ. אבל הקמפיין שקרא באופן ישיר ליציאה מהארון הפוליטי היה כנראה אגרסיבי מדי. רוב זמרי המיינסטרים לא נענו. בניגוד לאקדמיה ולתקשורת, הממסד המוזיקלי כבר לא הקובע הבלעדי של סדר היום. הוא הפך לשולי בעיקר מאז מהפכת הרשתות והרחבת האופציות להפצה עצמאית המונית. דווקא העובדה שהזמרים המצליחים ביותר אינם תלויים בממסד המוזיקלי היא שמאפשרת להם לשתוק, לבחור בקהל שלהם ולדלג על תו התקן המוסרי שמעניק הממסד.
אינס אליאסבז'אנר המזרחי אף אחד לא שבר שתיקה. יוסי גיספן רואה את זה כאקט של מתינות בתקופה של קיטוב. כמוהו גם יוני רועה, שרואה את תפקידו של האמן או איש הרוח כגורם מאחד. בהתחשב בסדרי הגודל של הקהל בז'אנר המזרחי, השתיקה הגורפת נראית כמו בחירה מודעת, אולי אפילו כמו אג'נדה.
הקריאה לאמנים ואנשי תרבות לבטא את העמדה שלהם (בתנאי שהיא תומכת במחאה) היא כוחנית. המוחים נגד הממשלה תופסים את עצמם כאוחזים באמת; הם יודעים מה נכון לחשוב. מי שלא חושב כמוהם הוא חשוך, נבער ופשיסט ומותר גם להתגזען עליו, לחזור בנוסטלגיה מתנצלת אל דבריהם של יאיר גרבוז, עודד קוטלר, תיקי דיין, אפרים שמיר ועוד, כי הם צדקו. אין פרטנר בין הברברים, חסרי ההשכלה, הנחותים מוסרית. הקריאה הבוטה הזאת לדבר רחוקה מלהיות פלורליסטית או דמוקרטית. גרוע מכך, היא נועדה לשם סימון. הנקראים נדרשים להוכיח: אתם איתנו או נגדנו, אתם אור או חושך.
- אינס אליאס היא עיתונאית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
