את הכתבה שפורסמה כאן בשבוע שעבר ועסקה בהסתה בספרי הלימודי הפלסטיניים, הערצת האלימות והג'יהאד, קראתי תוך כדי צעידה ליד ביתי ברמת אביב. כשהגעתי לרחוב שלמה בן יוסף הסביר השלט שבן יוסף היה אחד מ-12 עולי הגרדום. השלט שכח לספר שהוא נתלה על ידי הבריטים כיוון שזרק רימון על אוטובוס מלא ערבים. זה לא מה שיפריע לקרוא על שמו רחוב גדול ברמת אביב הליברלית.
בירושלים של שנות האלפיים ביקרו כל ילדיי, במסגרת תנועות הנוער, במוזיאון אסירי המחתרות, ושם עשו פעילויות ולמדו על גיבורים שונים כגון פעילי אצ"ל שהרגו עשרות רבות של עוברי אורח ערבים בסדרת פיצוצים בשווקים בירושלים ובחיפה ב-1939-1938.
באותה כתבה על ההסתה בספרי הלימוד הפלסטיניים קראתי גם על שערוריית מחיקת ישראל מן המפות. באמת חוצפה. שילכו לבתי הספר שלנו ויראו כיצד נראות מפות כהלכתן עם כבוד לשני העמים: ללא הקו הירוק, שהוא הגבול הרשמי בין מדינת ישראל הריבונית לבין שטחים שלא סופחו אליה מעולם.
העניין הוא אנחנו והעיוורון שמוליך אותנו. עד שלא נראה את דבשתנו, כל עיסוק בשנאה הפלסטינית אינו אלא קריקטורה, ולא מצחיקה במיוחד
העניין אינו ווטאבאוטיזם. העניין הוא שהעליונות כה מוטבעת בנו עד שאנחנו אפילו לא רואים את הצביעות. לדרוש מהם להכיר בנו כשאנו מוחקים אותם, במעשים ובסמלים. אין שום טעם לבדוק את ספרי הפלסטינים בלי לבדוק את ספרי הלימוד במערכת החינוך בישראל, ואת האופן שבו מוצג ומסופר הערבי. דו"ח אמריקני מ-2013 שבדק את שתי המערכות זו מול זו גילה תופעות דומות למדי, ממש תמונת ראי, ביחס למחיקת האחר ולהצגה מעוותת שלו, כמו גם להצדקת אלימות.
אבל הבעיה עמוקה יותר. הדוגמה החיה להסתה בכתבה הייתה תמונה של חיילים עוקרים עצים לפלסטינים. "ישראל עוקרת עצים באדמות פלסטיניות. מתוך ספר הלימוד 'השפה היפה שלנו' (2013) שמיועד לתלמידי כיתה ב'", נכתב מתחת לתמונה. הנה, תפסנו אותם. והרי ידוע לכל שמדובר בעלילה. חיילינו לא עוקרים עצים. הם רק מבצעים "חישופים" לצרכים ביטחוניים.
עקירת עצים (והרס בתים) סביב גדר הגבול וסביב צירים מרכזיים רווחה בעיקר בעזה (במסגרת הפגנה מול פעולה כזו בציר פילדלפי נהרגה ר'ייצל קורי ב-2003). גם לאחר הנסיגה מעזה המשיכה פגיעה בגידולים באזור הגבול בעזרת מטוסי הדברה. לפי פרסום ב"הארץ", בין השנים 2014 ל-2018 נהרסו 14 אלף דונמים של גידולים בעזה כתוצאה מכך. עניינינו כאן אינו ההצדקות הביטחוניות שלנו, אלא איך זה נראה מהצד הפלסטיני. ומה אתם חושבים: ילד פלסטיני שלא רואה זאת בספרי הלימוד, אלא בעיניו ממש, יקבל תמונה חיובית יותר על ישראל?
פרופ' ישי רוזן צביאוראל כהןהמחשבה שייצוג שונה יפתור את הבעיות, מבלי לשנות את המציאות עצמה, היא המשך התפיסה שלנו שהבעיה כולה טמונה ב-hasbara. גם זה מעיד על עומק ההכחשה שבה אנו שרויים, הכחשה כה עמוקה עד שהמילה "כיבוש" עצמה נהפכה לבדיחה במקומותינו.
הכתבה שפורסמה כאן בשבוע שעבר חוגגת את החקירה של האיחוד האירופי על ספרי הלימוד. על האינטרסים השונים הקיימים באירופה דהיום, שמובילים לגישה חד-צדדית כזו, אין טעם להכביר מלים (די לומר שהמפקח שמוביל את החקירה היה מועמד של ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן). העניין הוא אנחנו והעיוורון שמוליך אותנו. עד שלא נראה את דבשתנו, כל עיסוק בשנאה הפלסטינית אינו אלא קריקטורה, ולא מצחיקה במיוחד.
- פרופ' ישי רוזן-צבי מלמד בחוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר במכון שלום הרטמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
