בתום שמונה חודשים לקואליציית נתניהו-בן גביר ומה שביניהם מסתמן בקרב הישראלים קונצנזוס נדיר: הממשלה גרועה. בסקרים יש רוב מוצק נגד החקיקה המשפטית שמובילים שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן; בסקרי התפקוד של סוף השבוע האחרון פגשנו קואליציה מתחרה, ותיקה וחבוטה (ממשלת בנט-לפיד) שהכתה את הנוכחית בכל הפרמטרים - ביטחון, פשיעה, חינוך וכלכלה. המציאות ברורה: בקרב מצביעי ימין ושמאל כאחד, הממשלה הנוכחית נחשבת כישלון.
לא קשה להסביר מדוע. מעבר לכל ויכוח, השקפה פוליטית או נאמנות מחנאית, הציבור רוצה תוצאות. כשהטרור מגיע לשיאים של 20 שנה, והשקל לשפל של 20 שנה, כש-160 נרצחים נספרים בחברה הערבית (קרוב לפי שלושה מהתקופה המקבילה אשתקד), וישראל הופכת באופן רשמי למדינה היקרה במערב, קשה להסתיר את הכישלון. אבל האם זה מספיק? התשובה, לצערי, שלילית.
להבדיל וכו', באביב 2011 עמדו יחד כוחות דמוקרטיים ואיסלמיסטיים בכיכר תחריר בקהיר ועבדו יחד בשיתוף פעולה. מה הם אמרו? לא למובארק. מה הם דרשו? את נפילתו והחלפתו. בזה הם הצליחו. אין מי שיכול לעמוד מול המון נחוש. אבל כפי שלמדנו שם, לטווח הארוך זה לא מספיק כשהחזון של הכוחות השונים מתפזר לכיוונים שונים.
בקואליציה בישראל יש דומיננטיות של כוחות סרוגים מהציונות הדתית. איחוד מפלגות הימין הקיצוני (ברור לכולנו איך היינו מכנים מפלגה כזו באירופה) זכה יחד ל-14 מנדטים והוא מכתיב קו אידאולוגי. רק תראו איך מול האסון הדיפלומטי שיצר איתמר בן גביר בריאיון שלו בשבוע שעבר מיהרו שותפיו, אפילו מהליכוד, להתיישר ולהצדיק אמירות שבכל מקום מתוקן בעולם נתפסות כמצדיקות אפרטהייד. איך קרה שמיעוט פוליטי ואלקטורלי הפך להיות מכתיב הטון? באמצעות נחישות וחזון. האמינו לי, אני יודע. גדלתי בציונות הדתית. גדלנו על "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" ועל "קמעה, קמעה" של מי שהיה מורי ורבי הרב חיים דרוקמן ז"ל, שהוביל את ישיבות בני עקיבא והיה גדול רבני הציונות הדתית.
המחאה של החודשים האחרונים הוכיחה סוף סוף שיש נחישות גם בצד הליברלי. מה חסר לה? חזון. "באין חזון יפרע עם", למדנו במשלי. בלעדיו זה לא יספיק. גם אם הצלחנו לשכנע שהקואליציה הזו אלימה ומסוכנת, זה לא אומר שהצלחנו לשכנע שיש חלופה ראויה. שימו לב מה קורה בערי הפיתוח, ביישובים הערביים ובפריפריות. אמנם אין שם תמיכה ניכרת בקואליציה, ועדיין ההצטרפות להפגנות המחאה מוגבלת.
אבי דבושצילום: גדי קבלואחרי רצח רבין, כשהגעתי לעצרות ביום השנה, הרגשתי עוף מוזר. חובש כיפה, ימני לשעבר שהפגין נגד אוסלו, מזרחי. הבטתי ימינה ושמאלה ולא ראיתי אנשים כמותי. והנה, בשבת האחרונה נאמתי בהפגנה ביבנה. לאחר מכן ניגשה אליי חברה יוצאת אתיופיה ואמרה שזו הפעם הראשונה שהרגישה בבית. זו צריכה להיות המטרה שלנו, פוליטית וחברתית: להכניס למעגל את הצעירים שכבר שנים נרתעים מ"השמאל" ומתרחקים מאקטיביזם; את אלה החיים בעוני ועסוקים בהישרדות אבל המאבק על הדמוקרטיה מדלג מעליהם; את יוצאי אתיופיה שמשוועים שיראו אותם; את החברה הבדואית שקורסת תחת עוני מחפיר והריסות בתים; את כלל הציבור הערבי שמדמם ברחובותיו; את החרדים שרוצים יחס מכבד ולא קריאות "פרזיטים"; את הנשים, את הלהטב"קים, המזרחים, הדתיים, הנוצרים המותקפים בסטלה מאריס ובירושלים ועוד ועוד.
אנחנו, היינו "המחאה", פשוט לא נמצאים שם בשביל כל אלה. מה שיביא אותם הוא רק חזון של שוויון אמיתי. חזון כזה יורכב מהתחייבות לעמידה מול אלימות, פשע וגזענות. מהצהרה על צורך לתקן את מערכות המשפט שלא נותנות צדק למוחלשים ומענות את דין העניים. מההכרה בצורך לרפא את הכנסת והממשלה שכבר לפני שנים ניתקו עצמן מחלקים גדולים בציבור. מההבנה שיש להיאבק על ערכי ציונות ויהדות מכלילים ולא אלימים. "גורל אחד שם אותנו כאן", כתבה צפנת ירון ושרה עפרה חזה. זו כל התורה על רגל אחת. משם תצמח קואליציית השוויון המנצחת.
- אבי דבוש הוא ממייסדי "ארץ לכולם" ותנועת הפריפריות. מנכ"ל קול רבני לזכויות אדם ותלמיד רבנות ישראלית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
