המסע המטלטל של ספיר כהן שמצאה בשבי החמאס את משימת חייה: לעזור לחטופים אחרים. כהן, ששוחררה בעסקת החטופים אחרי 55 יום בשבי, דיברה הערב (א') באירוע מיוחד תחת הכותרת "סלון עוטף" שהתקיים בכיכר החטופים - במסגרתו שיתפה יחד עם נציגי משפחות חטופים בסיפורים האישיים שלהם. כהן נחטפה מניר עוז ובן זוגה סשה טרופנוב עדיין חטוף בעזה.
כהן סיפרה למנחה הערב הרב בני לאו ולקהל: "עד השביעי באוקטובר הייתי מהנדסת תוכנה. חייתי בבועה, הייתי מרוכזת במשפחה שלי, בבן הזוג שלי, בסביבה שלי. חצי שנה לפני השביעי באוקטובר התחילו לי חרדות. חשבתי שמשהו רע עומד לקרות, התחלתי להימנע מדברים. עשו לי כל מיני בדיקות ואמרו לי שאין סיבה לדאגה, שכלום לא יקרה לי. חיפשתי תפילה לרפואה שלמה, ובפעם הראשונה בחיי בחרתי להתפלל. הופיע לי באינסטגרם תהילים, אמרו לי לקרוא כל יום 30 יום ואבריא. אמרתי כל יום תפילה לרפואה שלמה והיום השלושים היה השביעי באוקטובר".
לקראת השבת של שמחת תורה היא סיפרה על ההתלבטות לגבי הנסיעה לדרום: "למדתי את התפילה בעל פה, איכשהו. לא ידעתי מאיזו מלחמה אני מתפללת להינצל, היה בה גם את המילה חמאס. תכננו לחגוג את שמחת תורה עם ההורים של סשה. הוא לא רצה לנסוע, הוא אמר לי ספיר אני לא יודע למה אני רוצה לבטל. אני משכנעת אותו, ואנחנו מגיעים לקיבוץ. בשבת התעוררנו ממבול של רקטות, בחדר בלי ממ"ד. קיבלנו הודעה על חדירת מחבלים, מה זה חדירת מחבלים בכלל? אנחנו מתחבאים מתחת למיטה, ואני מתעטפת בשמיכה. אני לא רוצה לראות שום דבר. אני שומעת את המחבלים מרססים את כולם ביריות, ואנחנו מחכים לתור שלנו".
על רגעי האימה היא אמרה: "הדבר היחיד שעשיתי זה להגיד את התפילה שלי, אני לא נפרדת מאף אחד. אמרתי את התפילה שוב ושוב עד שפרצו פנימה. הייתי כל כך בהלם אבל יש שני דברים שאני זוכרת. היה פחד מוות, פחד שקשה לתאר, הגוף רועד, אני מזיעה. אלוהים איך אני מסיימת היום את החיים שלי? עוד לא עשיתי שום דבר משמעותי. ואז חוטפים אותנו, בנפרד. הדבר השני שאני זוכרת זה שהוציאו אותי ואני רואה את סשה על הברכיים, עם פנים מדממות. חשבתי שזה הסוף.
"מעלים אותי על אופנוע ומסיעים אותי לעזה, בדרך ארוכה שבה מגיעים המון אנשים לחבוט בי, לגעת בי. אני עוברת תקופה קשה במנהרות ובדירות. עובר לי בראש אולי אם הייתי מתחבאת במקום אחר, אם הייתי מקשיבה לסשה. אני אומרת לעצמי שאני אדם מאמין, אם אני נמצאת פה אולי אני צריכה להיות פה. אני רואה בחורה מכווצת בתנוחת עובר, גבר ששוכב עם עיניים עצומות שעות ומסרב להיות חלק מהסיטואציה הזאת".
בשלב הזה התפרקה כהן בבכי: "באותו הרגע אני נזכרת במשאלה האחרונה שהייתה לי. אני מבינה שאלוהים הגשים לי אותה, הוא שלח אותי למקום שבו אני יכולה לעשות את הדבר הכי משמעותי. אני יכולה לעזור לחטופים האחרים. מאותו רגע שאני מחליטה שזאת המשימה שלי, כבר לא אכפת לי אם אמשיך לחיות או מה יקרה לי. אני פשוט שמה את כל הבעיות שלי בצד, ואני הופכת להיות מאדם עם מלא חרדות לאדם מלא באומץ וחוזק".
