אולג הוא קבלן ביצוע איכותי בתחום הבניין שעובד גם באוקראינה. לפני כ-40 שנה היה צוער באקדמיה הצבאית במוסקבה ושמר קשר עם עמיתיו בקבוצת ווטסאפ. בביתי, לפני תחילת הלחימה, שאלתי אותו: מה יקרה באוקראינה? "בימים ההם נשבענו לאותו דגל - ואחד לשני. בשנים האחרונות הקבוצה מתפוררת. בין הרוסים לאוקראינים נפערה תהום של שנאה", אמר אולג, "ייתכן שפוטין צודק ורוסיה תתקבל איכשהו בדונייצק ולוגנסק, אבל בקייב ובמערב אוקראינה? אני עובד שם ומכיר אותם, האוקראינים יילחמו על ריבונותם ועל חירותם. לפני, וגם אחרי שישטוף אותם הצבא הרוסי".
פלישת פוטין לאוקראינה היא אירוע מכונן ומטלטל שזרק את העולם ומנהיגיו למבוכה עמוקה: האם אנו בדרך לעימות כולל בין רוסיה למערב? "המלחמה הקרה" 2.0, או סיכון חלילה, לעימות גרעיני? האם פוטין יצליח להציב "בובה" במקום זלנסקי? האם תיתכן "עסקה" כמו "מינכן 1938"? האם סנקציות כלכליות, שלא כופפו את צפון-קוריאה או איראן, תכופפנה את רוסיה? האם פוטין "איבד את זה"? ואם פוטין יצליח? מה יקרה למולדובה? ולטייוואן מול סין? ומה איתנו, מה עלינו לעשות ומה לקחינו?
זו מלחמה. דם כבר נשפך, גם של אזרחים. ייתכן שלפנינו שלבים קטלניים והרסניים בהרבה. ערפל הקרב - כבד. אבל עוד לפני שנורה הכדור הראשון, זיהה אולג מה יקבע את תוצאת המאבק, וקבע לגביו הערכה שנראית היום יותר ויותר מדויקת, ובתוך כך הצביע על טעותו העיקרית של פוטין, שגם עלול לשלם את מחירה.
פוטין הוא אדם קר רוח ומחושב, ציני ונטול עכבות. נפגשנו פעמים רבות, גם בהרכב מצומצם. הוא איננו נראה כמי שירד מהפסים אלא כמי ששגה שגיאה כבדה ומנסה במודע תוך "הליכה על הסף" לחלץ את המקסימום מהמצב שנוצר.
הרוסים מתאמים איתנו קודם כל משום שזה משרת את האינטרס שלהם. ואם באינטרס ביטחוני עסקינן, הרי האינטרס הביטחוני העליון של ישראל מגולם בקשר המיוחד עם ארה"ב
פוטין ידע שהצבא הרוסי חזק יותר מהאוקראיני, שלנאט"ו אין יכולות צבאיות ורצון להילחם על אוקראינה. שאירופה מחוממת בגז רוסי וזה גורם מגביל. הוא גם ידע שארה"ב נערכת להתמודדות עם סין. שמעתי מפוטין לא פעם, שלדעתו קריסת ברה"מ לא הייתה תוצאת תהליכים היסטוריים שהבשילו, אלא תוצאת התמוטטות עצבים של איש אחד (גורבצ'וב).
קייב היא אכן ערש לידתה של הזהות הרוסית. הן פוטין והן זלנסקי קרואים על שמו של אותו ולודומיר הראשון, שהקים את "נסיכות רוס" בקייב לפני יותר מאלף שנה. בעיני פוטין האפשרות שאוקראינה "תחמוק" אל חיק המערב אכן מצטיירת כסיכון למעמדה העולמי של רוסיה ולביטחונה ואף ליציבות שלטונו. ולפניו עמדו תקדימי גאורגיה מ-2008 וחצי האי קרים מ-2014, שבשניהם נתקל בתגובות רופסות מהקהילה הבינלאומית ובהתנגדות שולית בשטח. סביר מאוד שפוטין פשוט העריך שבתוך ימים בודדים יסתיים מהלך צבאי מהיר בנפילת הממשלה בקייב. עבורו זה היה יכול להיות ניצחון מזהיר. אבל חובה לומר כי בה בעת פוטין מאיים במדיניותו על הסדר העולמי שבמרכזו זכותן של אומות לבחור בעצמן בחופש ולא בדיכוי.
הטעות הקרדינלית של פוטין הייתה שלא הבין שנולדה זהות אוקראינית, ושרוח הלחימה שצמחה ממנה עלולה להוביל למה שקרה בווייטנאם, בעיראק, ובאפגניסטן. מעצמה משתלטת במהירות על מדינה אחרת אך "שוקעת בבוץ" לאורך שנים. כל יום שעובר מעצים את התגבשותה. החייל שהבין שלא יספיק להכין את המטען ובחר לפוצץ את עצמו על הגשר. תשובתם הבוטה של מגיני "אי הנחשים", האזרחים שמנסים בידיים ריקות לעצור טנקים רוסיים, נשיא צעיר שמסרב להתפנות ודורש "תחמושת ולא טרמפ" - אלו החומרים שמהם נוצרים מיתוסים מעוררי השראה, גאווה לאומית וכוח עמידה.
זו התנהגות שמעצימה את עצמה, מקרינה אל התגובה הנלהבת בעולם החופשי, ומניעה ממשלות להעמיק את מחויבותן. הניתוק מהסוויפט ומשלוחי נשק מתקדם הושפעו ישירות מההתנגדות הנחושה. לאהבת החירות והנכונות להיאבק עליה יש כוח מידבק. נפוליאון אמר: "יש שני כוחות שמעצבים את ההיסטוריה, החרב והרעיון. ובטווח הארוך גובר הרעיון על החרב". זה מה שמנסים האוקראינים להוכיח שוב לעולם.
ייתכן שהמערב יהיה זה שיתחייב שאוקראינה לא תצורף לנאט"ו בעשור הקרוב, ואוקראינה תיאלץ לבלוע הינתקות ממחוזות לוגנסק ודונייצק, שחלק ניכר מתושביהן רוסים
פוטין יכול עדיין להעלות את הרף ולכבוש את כל אוקראינה, אולם המחיר הולך והופך לבלתי נסבל. ארונות הקבורה שיגיעו מהחזית וההרס העצום שייגרם באוקראינה אם תילחם, יעיקו קשות על הגיבוי מבית ויעצימו את בידודה של רוסיה בעולם. ליבו של העולם החופשי לעולם יהיה נתון ל"אנדרדוג". גם העם הרוסי אינו רואה באוקראינים "אויבים", הם חלק מהמשפחה ומההיסטוריה. טרוצקי, חרושצ'וב וברז'נייב ואיתם רבים מגיבוריה, מדעניה, אמניה, ואנשי הרוח של רוסיה היו אוקראינים. כך גם רבים מהאוליגרכים שטיפח או הרחיק פוטין.
מפגינים למען אוקראינה מול השגרירות הרוסית
(צילום: עידו ארז)
הסיכוי למהפך פנימי מתוך הקרמלין לא ניתן להערכה, אולם נראה נמוך. מבחינת הסיכוי לסדר עולמי ליברלי, נאור, מפוכח וחזק, חיוני שפוטין יובס, שכן ניצחון שלו יסמן את הנתיב הן לו והן לאחרים. פוטין לא יוכל להתקפל ללא הישג כלשהו. אוקראינה לא תוכל להסכים להדחת זלנסקי. ייתכן לכן, שהתסריט שאליו יתנתבו שני הצדדים יהיה משא ומתן שבו ייצא כל צד וחצי תאוותו בידו. אולם שניהם יעריכו שהסיכון באלטרנטיבה גדול יותר.
ייתכן שהמערב יהיה זה שיתחייב שאוקראינה לא תצורף לנאט"ו בעשור הקרוב, ואוקראינה תיאלץ לבלוע הינתקות ממחוזות לוגנסק ודונייצק, שחלק ניכר מתושביהן רוסים. יהיו שיראו בכך ניצחון חלקי של אוקראינה, אך גם לכך תידרש לחימה נחושה של האוקראינים עם אש ואבדות נרחבים, לצד סיוע מורחב של העולם החופשי.
ואשר לנו, מצבנו מורכב. נסיעתו של בנט למוסקבה היא צעד נכון וחשוב. הן בהקשר המשא ומתן האפשרי בין פוטין לזלנסקי והן בהקשר לתיאום ציפיות עם פוטין לגבי המשך פעילות חיל האוויר בשמי סוריה ועמדתנו בעניין אוקראינה. ישראל נהנית מאמינות ומיוקרה מסוימות, מסוגלת לדבר עם שני הצדדים ועם ממשל ביידן.
ישראל איננה גורם מאיים על יוקרתו של מי מהצדדים, ויש בה מי שמבינים, זאב אלקין למשל, כל דקות בעמדת הצדדים. היא דיסקרטית ומעדכנת מראש את הנוגעים בדבר. אם יהיו למעורבותנו תוצאות, מדובר בהישג יוצא דופן. וגם אם לאו, עצם הניסיון תורם למעמדה ויוקרתה של ישראל. זה נכון במיוחד אם תשכיל ישראל שלא לאבד את עצמאות עמדתה במשבר, הן בפן הדיפלומטי והן בפן המוסרי כפי שיפורט להלן.
אהוד ברקצילום: תומריקושיקולי בטחון והרצון לשמר את התיאום המבצעי עם רוסיה בסוריה, קיימים כאמור ברקע. אך יוזכר כי גם הרוסים מתאמים איתנו קודם כל משום שזה משרת את האינטרס שלהם. ואם באינטרס ביטחוני עסקינן, הרי האינטרס הביטחוני העליון של ישראל מגולם בקשר המיוחד עם ארה"ב, שזקוקה בעניין אוקראינה לגיבוי.
וכן, לישראל חשוב, אולי יותר מאשר למדינות אחרות, שהסדר העולמי יפעל על פי העיקרון ששום מדינה איננה יכולה לאיים על המשך קיומה של מדינה אחרת. מעבר לכך זו הכרעה מוסרית. ישראל, על רקע ההיסטוריה שלה ונסיבות הקמתה הייחודיות, איננה יכולה להתעלם ממהות המאבק באוקראינה ומהסבל האנושי שכרוך בה. לצד היערכות לקליטת עולים, אסור לנו להמשיך ולהתעלם מהחובה לקלוט פליטים מאוקראינה. את הכיוון סימן כבר מנחם בגין זיכרונו לברכה. החזקה בעמדת העליונות המוסרית, במקום שבו זוהי מהות האתגר, היא לישראל תמיד, גם הדרך המדינית והפוליטית הנכונה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
