אני מתגעגע לעם שאנחנו. זה לא דבר אופטימי לומר לקראת יום העצמאות. ובכלל, זה משהו שקצת מוזר להגיד. אתה יכול להתגעגע לחברים מהכדורגל, או לריח הקפה שאמא הייתה מבשלת לאבא בבוקר. אתה פחות מתגעגע למשהו שאין לו פרצוף או סתם טעם כמו תחושת עם.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• די לאנדרטיזציה של מדינת ישראל
• דובר צער מודיע
• קמפיין "אחים אנחנו" להרדמת המחאה
• החרדים יצטרכו לחכות
זה לא געגוע רגיל. אתה אפילו לא יודע שאתה מתגעגע, עד שמגיע רגע. למשל הצפירה. ביום השואה הייתי בסופרמרקט, מוקף ישראלים. וככה עמדנו לנו, זרים, שותקים, מרכינים מבט. דלת הכניסה האוטומטית נפתחה, נסגרה. והיה ילד שדיבר בקול. אמא שלו עשתה לו שששש. אבל חוץ מזה, ברגע ההוא, כשסביבנו דממת צפירה, אפשר היה להרגיש את לבבות אלה שסביבי. לבבות הישראלים שאנחנו. עמדנו ושתקנו סביב מה שגרם לנו להיקלע לארץ הזו. רק הדומה נכח.
בשתי הדקות האלה היו דברים שלרגע נראו בהירים. בעיקר הנזק שעושים אלו שנבחרו לעשות טוב ופוערים בינינו בולענים. ואנחנו, בשארית העם שבנו, נאחזים ברגעים סמליים. הרגעים שבהם אנחנו מרגישים עם הולכים ומתמעטים. אין מטר שלא נגוע במחלוקות. ומה שנשאר להסכים איתו זה שתיקות.
גם הבוקר (שלישי), יום הזיכרון, אנו עומדים לשתי דקות. בסופרמרקט ההוא אולי הדלת האוטומטית תיסגר, תיפתח, ויהיה איזה ילד שירעיש. ועדיין בתוך השתיקה, באוויר תעמוד אותה תחושה. כזו שאולי נרצה למשוך. כי כמה לאחרונה יוצא לנו להיות עם? ובערב נשמח, רובנו או חלקנו. על מה בדיוק? זו שאלה שהשנה קצת יותר קשה לענות עליה.
ליאור בן עמייובל חןאני קצת מפחד מהימים שאחרי החגים. המנהיגים שלא מתגעגעים לשום תחושת עם יסמנו וי על התקופה שבה היו חייבים להציג מעט ממלכתיות, ולא תמיד יצא להם. האינטרסים האישיים יחזרו לשלוט. מחלוקות יחנקו את החמצן. אולי, מדי פעם, יהיה איזה פקק עם צפצופים שיזכירו לנו את הרגעים שלנו.
זה יהיה יום עצמאות מבלבל. הדגל יונף בידי חלק בגאווה, ובידי חלק במחאה. יש בזה משהו סמלי, שמשמעותו בעיניים אופטימיות: בסוף, הדגל מסמל מה חשוב באמת, מעל המנהיגים, המחלוקות – העם שאנחנו. שווה לזכור בימים שבהם נהיה קשה להיות עם. בשביל יום העצמאות הבא.
- ליאור בן עמי הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
