מילת הקסם בחוגים מתרחבים והולכים לאחרונה היא "היפרדות". אפשר לשמוע אותה בשיחות עם אנשים, ברשתות החברתיות ולעיתים בתקשורת המיינסטרים, בעיקר מהצד שמסתכל בבעתה על המשבר החברתי (הוא כבר מזמן לא משבר "פוליטי") ועל המגמה הדמוגרפית. מבחינתו, מדינה "יהודית ודמוקרטית" הופכת מתכלית החזון הציוני לפרדוקס שאין דרך ליישבו. לכן הפתרון המתבקש הוא סיום ההתקשרות. איך? רעיונות לא חסר: שתי מדינות ("ישראל" ו"יהודה"), פדרציה וחלוקה לקנטונים ועוד.
כמו הרבה סחורות בשוק הרעיונות, גם את הסיבות לפופולריות הגואה של פנטזיית ההיפרדות אפשר להלביש בחלקן על המהפכה הטכנולוגית, ובאופן ספציפי על הרשתות החברתיות. המפץ החשוב ביותר בתחום הביטוי הוליד שני מהלכים סותרים: מחד, אפשרות לשמוע הרבה מאוד קולות ומנגד אפשרות לדחוק ואף לחסום קולות שלא אוהבים לשמוע. התנועה בין שני קטבים קיצוניים כל כך הולידה גרסה רדיקלית של משל המערה של אפלטון: במקור, האסירים חווים פחד מוות מפני מה שמתחולל בחוץ משום שהם כבולים בשלשלאות שמונעות מהם מפגש עם המציאות. בגרסת המאה ה-21, האסירים דווקא פגשו את המציאות והם מעדיפים לחזור למערה, לכבול את עצמם ולזרוק את המפתח אצל הג'ינג'י מעמק הסיליקון.
בנוסף, ההיפרדות נתפסת כמסלול יחסית אופטימי ובוודאי שוחר שלום: למה להיכנס למלחמת אזרחים שככל הנראה תעלה בחיי אדם, וממילא בסופה נגיע לאותה נקודה? כמו אנשים בוגרים שמיצו זה את חברתו של זה, יושבים, מדברים ומנסחים הסכם גירושים: זכויות, חובות ומנגנון ליישוב סכסוכים. כרגע זה עשוי להיראות כמו מסלול יותר פרקטי מאשר הגעה להבנות בנות-קיימא בנושאים שמכוננים חברה משותפת. בתרחיש האידיאלי, כל צד זוכה לממש את ערכיו מבלי לפגוע בצד השני. כך גם ניתן לשתף פעולה בהיבטים שלא כוללים דריכה הדדית על הבהונות. דיפלומטיה מנומסת במקום מבוי סתום נצחי ואף מדמם.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס יש רק בעיה אחת (יש הרבה יותר, אבל היא זאת שמכתיבה את כל השאר): אם יש מקום שבו דינה של הפנטזיה להישאר כזאת, הרי שמדובר בישראל, שהיא מדינה גמדית מבחינה גאוגרפית עם משאבים מוגבלים למדי, עשירה בכסף אך מפגרת מבחינת תשתיות, מורכבת מעשרות זהויות ותתי-זהויות ובעיקר ישות לאומית שוויתרה דה-פקטו על היפרדות אחרת לגמרי, מהעם הפלסטיני, אף שהקיפאון שם הרבה יותר הרסני ולא מוסרי. "שתי מדינות לשני עמים" הוא עדיין הפתרון שכל העולם המערבי על כוחו וכספו מתייצב מאחוריו, ובכל זאת יש יותר סיכוי ששר המשפטים יכרע ברך בפני נשיאת בית המשפט העליון מאשר לראות אותו מתממש ב-50 השנים הקרובות. אז שלוש מדינות לשלושה עמים (ובעצם הרבה יותר)?
למעשה, מאחורי הצלילים הנעימים של פנטזיית ההיפרדות מסתתר תהליך מסוכן, שבו עולם המושגים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני זולג לתוך הסכסוך הפנים-ישראלי. ההבדל הוא ש"מחנה השלום" בסיפור הזה ישיג את ההפך: כפי שספרי הלימוד הפלסטיניים מלאים בהסתה ובצד הישראלי הוקם קבינט עם תלמידו של הרב כהנא, כך רעיון ההיפרדות בשלב זה רק יפתח דה-הומניזציה של האחר, עד כדי רצון לבנות חומה ולהשאיר אותו מהצד השני שלה. ובהיעדר שום היתכנות ריאלית, מה שיישאר זה מפלס תיעוב שלידו אפילו הימים המחרידים הללו ייראו כמו תקופת ילדי הפרחים.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
